אפילו מההודעה הראשונית של דובר צה"ל אפשר להבין, שמה שקרה הבוקר בחאן יונס חריג גם במונחי המלחמה החריגה לכשעצמה שמתחוללת בעזה תיכף שנתיים ויוצרת הרס וקטל בלתי נתפסים. אם היחידה שיודעת להסביר כל פעולה, לפעמים תוך כדי חידושי שפה וירטואוזיים, לא מציינת באופן רשמי מה הצדיק תקיפת בית חולים והרג חפים וחפות מפשע, וכל שהיא מציעה זה רק תדרוכים של "גורמי ביטחון" ש"זיהו איום מתוך בית החולים", אז אולי מישהו היה צריך לחשוב עוד כמה פעמים לפני הלחיצה על הכפתור.
כי הסיפור הוא כבר לא "הסברה", האובססיה האהובה על ישראלים וישראליות שחושבים שבאמת מאמינים שהכל בעולם מתחיל ונגמר ב"קרב על התודעה". זאת אפילו לא הפגיעה בעיתונאיות ועיתונאים, כלומר אלה שמורשים להימצא באזור הלחימה (התקשורת הבינלאומית לא יכולה לסקר את עזה מהשטח, ובכל זאת הציפייה הישראלית ממנה שתקנה את מה שמוכרת להם איזו שרן השכל): הם לא פחות חפים מפשע מארבעת אנשי ההצלה שנהרגו במתקפה. בצה"ל מסרו כי הצבא "בשום אופן לא מכוון תקיפות לעבר עיתונאים ככאלה". את צוותי ההצלה אפשר להשאיר בתור "בלתי מעורבים".
בעוד הרוב בישראל שמעדיף את השבת החטופים על המשך המלחמה ועסוק בעיקר ב-50 החטופים (מהם 20 ככל הנראה עדיין בחיים), תקריות כגון אלה אמורות לחדד שעצם התמשכות המלחמה היא בור ללא תחתית, כזה שאפילו הצבא מתקשה להסביר את ההיגיון מאחוריהם. במקום למוטט את שלטון חמאס, מה שמתמוטט זאת הלגיטימציה (לא הבינלאומית, האנושית) של המלחמה כפעולת מגן שבאה בתגובה לפשעי המלחמה שביצע ארגון טרור מתועב ואכזרי כלפי מדינת ישראל.
אירועים כמו התקיפה בח'אן יונס, כמו גם מצוקת הרעב בעזה, הם קודם כל תרחיש אימים פנים-ישראלי (ואם יורשה, גם פנים-יהודי), שכבר מזמן היה אמור לגרור דרישה המונית לשים סוף, בטח בהינתן שאפילו הרמטכ"ל קבע ש"נוצרה הזדמנות להחזרת חטופים"
מדינה שכעבור שנתיים לא רק שחוזרת שוב ושוב למקומות שבהם כביכול הושגה "הכרעה", היא גם מצליחה לחולל הרס וחורבן בממדי המבול של נוח, יכולה להמשיך לספר סיפורים על "אין ברירה": הם כבר לא משכנעים גם את מי שבכל ליבו רצה לשנות את המציאות שאפשרה את 7 באוקטובר, אבל לא במחיר אובדן עשתונות מוסרי ותוחלת צבאית מפוקפקת.
לכן זה פשוט לא רלוונטי אם כלי תקשורת כמו ה"גרדיאן" חוגגים (והם חוגגים) או שהרשת מתפוצצת מצילומי זוועה ותגובות מזועזעות: אירועים כמו התקיפה בח'אן יונס, כמו גם מצוקת הרעב בעזה (גם מי שצורח "קמפיין!" לא חושב שכיף שם במיוחד), הם קודם כל תרחיש אימים פנים-ישראלי (ואם יורשה, גם פנים-יהודי), שכבר מזמן היה אמור לגרור דרישה המונית לשים סוף, בטח בהינתן שאפילו הרמטכ"ל קבע ש"נוצרה הזדמנות להחזרת חטופים" (וראש הממשלה אפילו לא טורח להסביר למה הוא דוחה הסכם חלקי, שאותו הוא דרש כדי להימנע מהסכם כולל).
עינב שיףבמקום זה, מדינה שבה מאות אלפים נמצאים כבר בסבב 200 במילואים והמשפחות של רבים מהם בין מפורקות למרוסקות, דוהרת בלי יותר מדי הפרעות לעבר כיבוש מלא של עזה, שבו מן הסתם מראות כמו אלה של הבוקר יחזרו על סטרואידים. לא נורא: בסוף תמיד אפשר לבכות שהבעיה היא בהסברה.
