מני גודארד, בן 73 מבארי, הוא החלל החטוף שהושב אמש (חמישי) לישראל, יותר משנתיים לאחר שנרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ ונחטף לעזה. אשתו, איילת, נרצחה גם כן במתקפה על ביתם.
בבארי אמרו אמש כי "זוהי סגירת מעגל שלה ציפתה המשפחה במשך 769 ימים כואבים, שעליה נאבקה ללא אוויר, במהלך תקופה ארוכה מדי החזיקה את התקווה ללא כוחות". בקיבוץ סיפרו כי בבוקר הטבח, הציתו מחבלים את ביתם של איילת ומני גודארד. השניים ברחו מהממ"ד, ומחבלי חמאס המתינו להם בחוץ. הם רצחו את מני וחטפו אותו לעזה. איילת הצליחה להימלט והסתתרה בין השיחים במשך כמה שעות, עד שנרצחה.
מני נולד בתל אביב, והוא בנם הרביעי של יעקב וסוני ז"ל. עוד סיפרו בקיבוץ כי הוא ירש מאביו את האהבה לספורט, לים ולאנשים, והתבלט בכישוריו ככדורגלן. כשהיה בן 13 הגיע מני לקיבוץ בעקבות אחותו שמואלה והתאהב במקום. הוא השתלב בקבוצת הכדורגל של הנוער ובהמשך גם בבוגרים של הפועל בארי, בעמדת החלוץ והיה למלך השערים של הקבוצה. בגיל 18 הוא התגייס לשריון, ובמלחמת יום הכיפורים השתתף בקרבות החזית הצפונית.
כשהשתחרר, עבד כמציל בחוף הים בימית, שם פגש את איילת. מימית עברו לתל אביב, שם עבד מני כמציל בחופי הים. בעיר נולדה בתם מור, וזמן קצר לאחר מכן חזרה המשפחה לבארי. בקיבוץ נולדו גל ובר, וב-2005 אומץ גוני. "בקיבוץ עבד מני בעבודות במשק אבל מעל לכל, מני היה מלך הבריכה, שאותה ניהל ביד רמה שנים ארוכות", העידו בבארי. "כוח-העל של מני היה הקשר עם האנשים. הוא היה אבא מסור לילדיו וסבא גאה ואוהב לנכדיו, שאהבו ללכת אליו ואל סבתא איילת מדי יום, לשחק איתו כדורגל, לקטוף פירות מהעץ ולהתנדנד בנדנדה שבחצר".
בתו של מני, בר, סיפרה במהלך המלחמה כי היה מבצע לחילוץ אביה שהיה חלל חטוף. הקצין שליווה את משפחתה "סיפר על מבצע נועז וחיילים אמיצים שניסו לחלץ את אבא, אבל הוא לא הצליח", אמרה. "לבסוף הוא אמר: 'אני כל כך מצטער'. הם הצליחו לחלץ ממוצב של הג'יהאד האיסלאמי מקרר שבו היו ממצאים של אבא - אבל המבצע לא הצליח". רק כעבור כמה ימים הוא הבין שהוריו נרצחו: "לא רציתי להאמין. לקח זמן עד שהבנתי שאין יותר את אמא ואבא".
בשבוע שעבר, בתו מור שיתפה בכאב כי היא תכננה את ההלוויה שלו: "כבר 70 פעם", היא אמרה, "הגעתי למסקנה שאני צריכה לחכות שזה באמת יקרה. החזרה היא חזרה עצובה, היא שמה את הגושפנקא האחרונה לטרגדיה שקרתה לנו, אבל אנחנו חייבים להגיע לסוף הזה. ההמתנה לדפיקה בדלת היא בלתי נסבלת. צריכים לדעת שהפרק הזה שקרה לנו נגמר. הוא ילווה אותנו כל החיים אבל עכשיו יהיה אפשר להתחיל להשתקם ולחזור לחיים". על התקופה האחרונה היא סיפרה כי "זו התקופה הכי איומה בכל המאבק. אתה הכי קרוב והכי רחוק. אתה מגייס כוחות של עשייה, אבל אֵבֶל ותנועה קדימה לא חיים ביחד. אנחנו צריכים סוף- כדי שנוכל להתחיל לקום".
בנו של מני, גוני, שהיה בבוקר 7/10 במגורי הצעירים בקיבוץ, סיפר כיצד ניסה להגיע לבית הוריו: "רק הרגשתי שאני חייב להגיע אליהם". הוא קשר חולצה לבנה על הראש כדי להיראות כמחבל, לקח סכין מטבח ורכב על אופניו בין הגופות והעשן, בדרך אל בית ההורים. "זה היה אינסטינקט. לא חשבתי. רק רציתי להציל אותם". בריאיון שהתקיים עוד בטרם נודע לגוני כי אביו הושב לקבורה בישראל, הוא סיפר עליו: "אבא היה איש שאפשר להתקשר אליו ביום או בלילה. הוא היה שם בשבילי תמיד. אהבה בלי תנאי. משהו נדיר".
השבוע גם הבת בר סיפרה על הימים הקשים: "אחרי חודש של אכזבות מאוד גדולות שחווינו, וגם חודש של בשורות משמחות, אנחנו ממשיכים לשלם את המחיר הכי כבד. איבדנו את אמא שלנו, איבדנו את אבא שלנו, ואבא עדיין לא חזר לפה. אנחנו הפנים של השכול הזה. במקרה הטוב, אם יהיה סוף, הוא יהיה סוף עצוב מאוד".
עם השבתו לקבורה בישראל של גודארד, נותרו ברצועת עזה שלושה חטופים חללים: רס"ל רן גואילי, דרור אור וסונטיסק רינטאלק.
פורסם לראשונה: 23:35, 13.11.25
