491 ימים ולילות חיכתה אסנת מטלון שרעבי, אחותו של שורד השבי אלי שרעבי, להגיד את המשפט "אח שלי אלי בבית". בשבת שעברה - החלום שלה התגשם. "לא ישנו הרבה ב-15 החודשים הללו", מספרת הבכורה לבית משפחת שרעבי. "בסופ"ש ההוא זה היה אחרת. קיבלנו את ההודעה שאלי משתחרר נורא מאוחר, וזה היה יום מורט עצבים. הבטן התהפכה כמו ב-7 באוקטובר, אני לא יודעת להסביר אבל זו אותה התחושה, אי-ידיעה מה קורה איתם. כמובן שהייתה המון תקווה, אבל גם המון פחד, כי עד שאנחנו לא רואים את אלי, נוגעים בו, מחבקים אותו - הוא לא כאן".
אבל החזרה של שרעבי לוותה באירוע לא-פשוט. עם חזרתו, קיבל את הבשורה הקשה על רצח אשתו ליאן ובנותיהם נויה (16) ויהל (13) בבארי, שאותה ציפן לפגוש. שרעבי גם לא ידע שאחיו יוסי נחטף, ורק יומיים לפני שחרורו עודכן בכך שנהרג בשבי.
אלי שרעבי מתאחד עם משפחתו
(צילום: רועי אברהם / לע"מ)
במהלך המאבק המשפחתי לשחרורו, אסנת השאירה לאחיה שרון את המקום על הפודיום, ועסקה בעיקר מאחורי הקלעים - במחאות ובעצרות. שני האחים האחרים במשפחה - יוסי ז"ל ואלי, שחיו בקיבוץ בארי, נחטפו בבוקר 7 באוקטובר מביתם. לאחר כמאה יום בשבי יוסי נרצח. אלי שרד את התופת ושב בשבת הקודמת, ואסנת חיכתה לו במחנה רעים עם אימם חנה.
לפני כן, עברה בביתו בבארי לאסוף עבורו כמה דברים. "זאת הייתה הפעם הרביעית שלי לדעתי בבית", שיתפה, "זה קשה לחזור לשם. זה היה בית של שמחה, שמארח ומכניס אורחים, כל החגים או ימי הקיץ - מבלים בבית של אלי, אין שאלה. הייתה לי תחושה כבדה מאוד. אבל נכנסתי, אספתי קצת בגדים שזכרתי שחביבים עליו במיוחד, ולקחתי את משקפי הקריאה שלו כי הוא תמיד נושא איתו משקפי קריאה. נעלי בית לא מצאתי. הייתי מלאת מחשבות, לא ידעתי באיזה מצב הוא יגיע, אם הבגדים יתאימו או לא. התמונה הראשונה שחמאס הפיץ בעיניי אומרת המון".
5 צפייה בגלריה
"זה מראה קשה - אבל אלי בחיים ועומד על הרגליים". אסנת על רגעי השחרור
(צילום: REUTERS/Ramadan Abed)
את כבר ברעים כשאת צופה בתמונה? את מזהה אותו?
"לוקח לי רגע. זה מראה קשה מאוד, לא פשוט. אבל מצד שני - אלי בחיים. אלי עומד על הרגליים. ואני אומרת לעצמי 'יופי, יאללה, שיעבור, שייכנס לרכב של הצלב האדום, שיגיע אלינו'. היה לי ברור שברגע שהוא פוגש את הצד שלנו - מפה זה רק קדימה. זאת הייתה האמונה שלנו לאורך כל הדרך. אנחנו נפגוש אותו, אנחנו נראה אותו, הוא בחיים, ונמשיך קדימה. כשנפגשנו אני חושבת שאמרתי לו שהוא מלך העולם ואז היה את החיבוק עם אמא שזה רגע שלא יסולא בפז".
"אני האחות של אלי, שהתגעגעה אליו קרוב ל-500 יום. וכמו שלקח לנו המון זמן להבין שאנחנו בסיוט - גם לוקח רגע להבין שהוא חזר"
ומה הוא שואל?
"את הסיפור שלו אני אשאיר לאלי לספר, ביום שהוא יבחר ויחליט. אבל אנחנו יודעים שהוא לא ידע, על יוסי הם אמרו לו יומיים לפני שהשתחרר. הוא לא דמיין שיוסי נחטף, הוא נלקח גם הרבה קודם. אלי היה מנותק מהתקשורת לחלוטין, הוא לא ידע שום דבר, ורגע הידיעה הוא רגע מאוד קשה. דמייני אדם שמצפה לראות אישה ושתי בנות".
המפגש המרגש של אלי עם המשפחה
(צילום: רועי אברהם / לע"מ)
"אלי הוא החבר הכי טוב - לא רק אח", ממשיכה מטלון, "והוא היה חסר. כמו שיוסי חסר, כמו שליאן, נויה ויהל (אשתו ובנותיו של אלי - י"צ') חסרות, הם כולם חלק מהפאזל המשפחתי. לכל אחד תפקיד, וכל אחד קשור בליבנו עמוק מאוד. ואלי חזר, וזה אושר גדול. עשינו ארוחת שישי, אנחנו אנשים מסורתיים ומאוד מחוברים לכך, זה הצבע המשפחתי שלנו. ואלה הרגעים המרגשים. יש גם איזו עייפות של הקלה. קודם לכן הייתה עייפות של ייאוש".
גם אלי היה מיואש?
"לא. לא היה לו לרגע ספק שהוא חוזר. אלי לא סתם שרד. הוא בן אדם חזק, וכשהוא יהיה מוכן לשתף הוא יעשה זאת, אבל אני באמת חושבת שכל אחד שם שרד בזכות הכוחות המיוחדים שלו. ומהרגע שהוא הגיע, אין ספק שהוא חזר עם משימה. לא סגרנו עם יוסי מעגל, וחסרים עוד 73 אנשים. הוא חזר עם משימה של הצלת חיים.
"אז אנחנו מוצאים את האמצע, בוא רגע תאכל, תנוח, תנשום. לא רק אני אומרת את זה - הצוות הרפואי, שיודע איך לטפל בשב, הם עוטפים אותו בצורה כל כך מדהימה ומקצועית. אבל כל מהחטופים שיוצא משם יוצא בתחושה של 'אני חזרתי - איך אני עוזר למי שעדיין לא'. אשמת הניצולים היא טבעית, זה כמו שאנחנו היינו פה והם שם ואנחנו כל הזמן היינו ברגשות אשמה, אצל כל אחד זה מתבטא אחרת. לי באופן אישי כאסנת שמחכה לאלי ששם בתוך מנהרה, היה קושי. לפני שאני הייתי לוקחת את הלגימה הראשונה בבוקר, הראש היה עם אלי".
ועכשיו?
"עכשיו יחד איתו, מרימים לחיים, לכבודו, לחייו, להחלמה וריפוי. ובאותה נשימה, יוסי חוזר - אנחנו נסגור את המעגל של יוסי, כדי שאפשר יהיה באמת להסתכל קדימה".
אז מה התפקיד שלך עכשיו?
"התפקיד שלי הוא להיות אחות. תמיד הייתי האחות הגדולה, אבל זה לא רק כי אני אחות בכורה, לא כטייטל, אלא כי עבדנו בזה, זאת אומרת, לא חישבנו את זה, אבל זה משהו שנבנה לאורך השנים. בשיתוף פעולה מדהים, בתקשורת, בכבוד הדדי. אנחנו שונים אחד מהשני, כל האחים, אנחנו כמו איזה מיקרו-קוסמוס כזה של החברה הישראלית. הלוואי והחברה שלנו הייתה מתנהלת ככה. באיזשהי אהבה בלתי-אמצעית. אז אני כרגע האחות של אלי, שהתגעגעה אליו קרוב ל-500 יום.
"כמו שלקח לנו המון זמן להבין שאנחנו בסיוט, אז גם לוקח רגע להבין שהוא חזר. ומחכים לנורמלי, להיפגש לקפה או במסעדה באמצע הדרך, לתכנן את החג הבא, להתגלגל מצחוק, להתבדח. לזה יתווסף המון געגוע, והמון אובדן. אנחנו נחיה לצד זה, יחד עם זה. אחד הדברים הכי חכמים ביהדות זאת שנת האבל. להיזכר ולהיפרד, להשלים תהליך בריא. אבל אנחנו בטראומה מתמשכת. היינו צריכים את אלי כדי להתאבל יחד איתו על ליאן והבנות, כדי להתאבל על אח שלנו יוסי. וכמו שאני מרגישה - ככה עוד 73 משפחות. משפחות מדהימות, שחייבות לחוות את זה גם. חייבות לסגור מעגל. אנחנו חייבים לסיים את כל השלבים, להביא את כולם, כדי שבאמת נוכל להבריא את העם הזה ולהתקדם קדימה".
