קבלו את הטרנד החדש של הפוליטיקה הישראלית. אלו שלא אומרים שהטבח בשבעה באוקטובר לא קרה - הם פשוט רוצים שתפסיקו לדבר עליו. הם רוצים שתשימו אותו מאחוריכם ותמשיכו הלאה. קשה להאמין, אבל נתן אשל אמר בריאיון בסוף השבוע האחרון: "עד הבחירות תשכחו את השבעה באוקטובר". אתם קולטים את המשפט האיום הזה? הכול ציני, הכול קר, הכול חשבונאות פוליטית. או את שר התרבות והספורט מיקי זוהר אומר בלי להתבלבל שהדבר הכי נורא שקרה לעם ישראל זה משפט נתניהו. משפט של אדם בריא וחזק שעומד בראש מדינה ולא, לא למשל 1,320 נרצחים ביום אחד, ומעל 800 חיילים נופלים גיבורים בקרבות במלחמה הארוכה בתולדות ישראל. זו לא פליטת פה. זו שיטה. השיטה להשכחת שבעה באוקטובר.
הניסיון הנואש לשכתב נרטיב חדש נתקל השבוע בעוד פרק חדש – המלחמה באיראן. המלחמה באיראן טרפה את כל הקלפים והכניסה אותנו לאופוריה של ניצחון
השיטה לא התחילה מהיום, היא כבר מנורמלת בשנתיים האחרונות בשיא המרץ - הדחייה האינסופית של ועדת חקירה ממלכתית כי ״שקט. עכשיו נלחמים״, ההתמקדות ב"ביחד ננצח" שיכולה לבוא באותו משפט עם ״זה הכול בגלל...״ ואז כל שם הוא אפשרי, העיקר שנהיה ביחד, העיקר שמישהו אחר יהיה אשם, העיקר שנשכח איזה אסון נפל עלינו.
1 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו בחנוכת המרכז הלוגיסטי הלאומי של איחוד הצלהראש הממשלה בנימין נתניהו בחנוכת המרכז הלוגיסטי הלאומי של איחוד הצלה
(צילום: מעיין טואף/ לע״מ)
הניסיון הנואש לשכתב נרטיב חדש נתקל השבוע בעוד פרק חדש – המלחמה באיראן. המלחמה באיראן טרפה את כל הקלפים והכניסה אותנו לאופוריה של ניצחון. אם נכנסתם לרשתות החברתיות בימים האחרונים בטח ראיתם שמדינת ישראל ניצחה, ממש ניצחה במלחמה. וזה מוצדק. איראן הייתה מהלך ענק, מפתיע, נועז וחשוב. ובאמת, ביחס ליעדי המלחמה ניצחנו מול איראן. אם הייתם נותנים לי לדרג את מלחמות ישראל, הייתי נותנת דוז פואה למלחמה באיראן. אבל היי, הדחקנו את עזה. בזמן שעפנו על עצמנו בטהרן, 20 לוחמים נפלו החודש בעזה. אתם זוכרים את שמותיהם כמו שאתם זוכרים את השם פורדו או איספהאן?

עזה נדחקה לפינה ונותרה עם חיילים שחוקים במלחמה שלא נגמרת

ויותר מזה, שבעה באוקטובר קיבל ריכוך. המלחמה באיראן באה לפצות על הטבח הנורא הזה. מרוב ניצחון אי אפשר לראות את הכישלון. כבר שמענו את המסגור הזה מאחת, השרה למשימות לאומיות ״אנחנו בתקופה של נס״. כשקוברים חיילים זה לא נס. מותר וצריך להתאבל. חייבים לזכור את החטופים. אסור להשכיח מאיתנו מה שקרה לנו - כדי שנדע לא להיכשל ככה שנית לעולם.
היהדות מלמדת אותנו לזכור. תשעה באב מציין חורבן - כדי שלא נשנא, ולא ניכנע לאויב אכזר.
אבל למה זה חייב לסתור? למה אנחנו צריכים לשכוח את השבעה באוקטובר? למה הניצחון באיראן מוחק את הכישלון בעוטף? מתי הפכנו למדינה שבה לא מסוגלים להכיל שני רגשות באותו הזמן - גם גאווה וגם כאב?
למעשה אסור לנו לשכוח. לא לדקה.
רות אלבזרות אלבזצילום: סתיו ברקאי
אחרי מלחמת יום כיפור, איש לא אמר "טוב, בואו נשכח ונעבור הלאה". הם הפכו את הכאב לתחקיר, את הכישלון ללמידה. הם הקימו ועדת חקירה ממלכתית עם שיניים, לא ועדה מנומסת בכנסת עם סיסמאות, כי הבינו שחובה לזכור כדי שלא נחזור לשם שוב. כישלון המלחמה הוביל בעוצמה לאיום על דמשק ועל קהיר, וחמש שנים לאחר מכן לשלום החשוב עם מצרים. האם בגלל זה לא קרסו קווי ההגנה בגבולות? האם לא איבדנו לוחמים לשווא?
היום, לעומת זאת, נדמה שהשכחה וההשכחה הן המדיניות הרשמית בישראל.