הרי קנדיל בוערים באש מדורת הנשקים הסמלית של לוחמי המחתרת הכורדית שהתפרקה מנשקה, הפלסטינים בסוריה מקבלים סוף סוף תושבות, והדיפלומטיה האזורית זזה ממוקדי עימות להתארגנות מחודשת. ישראל משלמת מחירים כבדים – וטורקיה קוצרת את הפירות. זה הרגע שבו צריך לומר את הדברים בבירור: אם ישראל לא תגדיר גבולות גזרה ברורים – היא תתעורר למציאות של מלחמה קרה. כזו שלא מתחוללת בטילים או בפיגועים – אלא במנגנוני חיכוך רכים, בהתערבות פוליטית, בלחץ בינלאומי, ובשחיקה מצטברת של עמדות אסטרטגיות.
כבר שני עשורים שטורקיה פועלת בשקט אך בעקביות לקדם את החזון ה"ניאו־עות׳מאני". זה לא עוד קמפיין של תעמולה אסלאמית – אלא פרויקט גיאופוליטי של ממש, המדינה הצעירה שמונה למעלה מ-85 מיליון אזרחים. עם מרכיבי הכוח בתעשייה ביטחונית עצמאית: פריסת בסיסים צבאיים מחוץ לגבולותיה, השפעה בלוב ובים התיכון, מערכת יחסים מתוחכמת עם רוסיה, ומעמד מוביל בברית נאט״ו, היא לא שואפת להשפיע, אלא דורשת להנהיג.
כל הפרויקט הזה נבלם במשך שנים על ידי ארבעה מעצורים שהכתיבו את מגבלות הכוח האזוריות שלה: אויב שיעי איראני בגבול המזרח עם תוכנית גרעין מתקדמת ורשת שלוחים אלימים ומיומנים בכל המזרח התיכון, משטר סורי שיעי (עלאווי) ששאב את אנקרה לבוץ דיפלומטי והקשה עליה לממש את האינטרסים שלה מול הכורדים ובחזית המזרח, חיזבאללה בלבנון ככוח צבאי מתקדם ומתגרה, ומחתרת כורדית עיקשת שחתרה להקים ישות עצמאית בלב הגבולות הטורקיים. במשך עשור, זו הייתה המפה. הפרדוקס המדאיג הוא שפעולותיה הנחושות והאמיצות של ישראל באיראן, לבנון וסוריה למעשה סייעו לטורקיה להשיג עליונות על חשבון האינטרסים הישראליים ארוכי הטווח.
טורקיה נוגחת בישראל כמעט בכל זירה: היא נוכחת ברצועה, מערערת הסכמות אזוריות, ומתייצבת בעמדה אקטיבית מול כל תהליך נורמליזציה שישראל שותפה לו. היא לא רק מבקשת להשפיע – היא מבקשת להכתיב
ישראל שחקה את שלושת המעצורים המרכזיים: היא פירקה את הגרילה השיעית באמצעות קמפיין עקבי נגד התעצמות חיזבאללה עד לכדי פירוקו המסתמן מנשקו ביוזמת ביירות, היא בלמה את הגרעין האיראני בשיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב, והיא סדקה שוב ושוב את יציבות משטר אסד – עד שטורקיה יכלה להיכנס בשער הפתוח ולהשליט את הפרוקסי הסוני שטיפחה באידליב. בדם כוחותינו, במבצעים נועזים ובחיכוך מתמשך – פתחנו עבור אנקרה את המסלול. ועכשיו, גם הרסן האחרון נכנע: ה־PKK ויתר על המאבק המזוין. מדורת הנשקים השבוע היא לא עוד מחווה סמלית – היא רגע היסטורי. התורכים ניצחו.
ומה עושה אנקרה בתמורה? תוקפת. בקול. בלי הסתייגויות. ארדואן משווה את ישראל לגרמניה הנאצית. שר החוץ שלו – האיש שעמד בראש המודיעין – מצהיר בפומבי: "אין בעיה פלסטינית. יש בעיה ישראלית". וזה לא נגמר ברטוריקה. טורקיה נוגחת בישראל כמעט בכל זירה: היא נוכחת ברצועה, מערערת הסכמות אזוריות, ומתייצבת בעמדה אקטיבית מול כל תהליך נורמליזציה שישראל שותפה לו. היא לא רק מבקשת להשפיע – היא מבקשת להכתיב.
התשתית כבר כאן
טורקיה, הלכה למעשה, הפכה למתווכת הראשית של הסדרה אזורית חדשה. השגריר האמריקאי באנקרה, טום ברק, מנהל תיקים אזוריים שבעבר נוהלו בוושינגטון או בקהיר. מגעים סוריים, גישושים לבנוניים, ואפילו חלק מהתיווך מול חמאס – מתרחשים בשולחן טורקי. ארכיטקטורת הביטחון האזורית מתעצבת דרך אנקרה.
טורקיה לא רואה בעצמה שכנה. היא רואה בעצמה אלטרנטיבה. זה הזמן להזכיר לה שהיא לא היחידה עם שאיפות היסטוריות, והיא ודאי לא היחידה שמסוגלת לממש אותן. האינטרסים המשותפים של ישראל וטורקיה נרחבים ויש בהם כדי להוביל למסלול חלופי להתנגשות ומלחמה קרה.
יהונתן אדיריהדרך לעצור את ההידרדרות הזו היא לא בהתרפסות – אלא בהרתעה. כמו בסוריה ובלבנון החיכוך הוא לא מטרה – הוא אמצעי. והוא חייב להיות מלווה בצעדים דיפלומטיים חכמים: שותפות עם יוון, קפריסין, מצרים וסעודיה – כולן מדינות שמוטרדות מהעליונות התורכית; העמקת הקשר הביטחוני עם ארה״ב, דווקא עכשיו כשמשקל טורקיה בברית נאט"ו מתעצם; וניכור ברור של אנקרה מכל תפקיד רשמי במרחב הפלסטיני – לא מתוך נקמנות, אלא כדי לחשוף את כוונותיה האמיתיות.
יהונתן אדירי הוא מומחה למדיניות חוץ ומייסד שותף של תנועת "עלינו - הנכדים המייסדים"
