המלחמה כבר הסתיימה, אבל 771 ימים אחרי טבח 7 באוקטובר - עדיין יש חטופים בעזה. כמדי מוצאי שבת, גם הערב נערכה העצרת השבועית בכיכר החטופים בתל אביב, ואלפים קראו שם להמשיך במאבק לשחרור שלושת החטופים החללים שנותרו ברצועה: רס"ל רן גואילי, דרור אור וסונטיסק רינטאלק.
בעצרת נאם בין היתר שורד השבי גיא גלבלוע דלאל, וזו הפעם הראשונה שבה דיבר בפומבי מאז ששוחרר בעסקה עם חמאס לפני חודש ויומיים, ב-13 באוקטובר, אחרי 738 ימים בשבי. בדבריו סיפר גיא כי כשנחטף לעזה ממסיבת הנובה, יחד עם חברו אביתר דוד, כלל לא ידע מה עלה בגורל אחיו גל שהיה עמו במסיבה - ושרד את הטבח - וגם לא ידע שחבריו, בני הזוג רון צרפתי ועידן הרמתי - נרצחו שם באכזריות.
גיא גלבוע דלאל נואם לראשונה בעצרת בכיכר החטופים
(צילום: satview)
מקסים הרקין בכיכר: "חייב לכם את החיים שלי"
(צילום: satview)
גלי וזיוי ברמן נואמים בעצרת בשער הנגב
(צילום: מאיר אבן חיים )
13 צפייה בגלריה
גיא גלבוע דלאל מסמן לב לקהל בעצרת: "לפני שירדתי למנהרות נחשפתי לתצלומים מהכיכר. נתתם לי תקווה וכוח"
(צילום: דנה קופל)
"אני גיא גלבוע דלאל, אני סוף סוף בבית", הוא אמר בפתח נאומו. "ב-7 באוקטובר יצאתי מהבית יחד עם חבריי עידן הרמתי ורון צרפתי יהי זכרם ברוך, ואביתר דוד למסיבת הנובה. חיכינו מאוד לאירוע הזה, נהנינו מאוד והכי שמחתי כשאחי גל הצטרף בסביבות 6 בבוקר. זמן קצר לאחר מכן התחילו הטילים, והגיעו המחבלים. ברחנו, והתחבאנו. נחטפתי יחד עם אביתר, בלי לדעת מה עלה בגורלם של גל, עידן ורון, ביום שחרורי נודע לי כי עידן ורון נרצחו, לעד יהיו בליבי".
גיא הוסיף: "אני עומד כאן היום אחרי שנתיים קשות וארוכות שהרגישו כמו נצח. שנתיים של חושך, געגוע ופחד - אבל גם תקווה שלא הסכמתי לוותר עליה. התקווה הזאת הגיעה מכם - לפני שירדתי למנהרות נחשפתי לתצלומים מהכיכר. נתתם לי תקווה וכוח, עם ישראל שלא שוכחים את אחיהם מאחור - תודה לכם!
"תודה לחיילי צה"ל האמיצים והגיבורים שלנו, שעמדו איתנים להגן על ארץ ישראל. חיילי סדיר, ומילואימניקים שעזבו את משפחותיהם ואת העסקים שלהם - אני עומד פה היום בזכותכם! חיילי צה"ל הקריבו את גופם ונפשם כדי שאני אוכל לחזור הביתה, אני מצדיע להם ושולח את תנחומיי העמוקים למשפחות הגיבורים שנפלו ואיחולי החלמה מהירה לפצועים".
בתום נאומו קרא גיא לשחרור החטופים החללים שנותרו מאחור: "לא נשכח לרגע את שלושת החטופים שעדיין בעזה - רן, דרור, וסונטיסק, משפחותיהם וכל עם ישראל מחכים לכם, המלאכה עדיין לא הושלמה עד שכולם יחזרו, עד החטוף האחרון. עם ישראל חי".
בעצרת נאם גם שורד השבי מקסים הרקין. ״זה מאוד מרגש אותי לעמוד כאן. לא הכנתי שום נאום, אני פשוט מדבר מהלב כמו שאני עושה כל פעם. אני פה בזכותכם, סוף סוף אני מגשים את החלום שלי. שנתיים חלמתי על הרגע הזה, על הזכות הזאת לעמוד כאן ובמטרה אחת: להגיד לכם תודה. אתם הגיבורים האמיתיים. אתם החזרתם אותי הביתה. ולא רק אותי, את כל החבר'ה, כמעט, כן? אנחנו עברנו את הדרך הארוכה הזאת ונשאר לנו עוד קצת, עוד טיפה. ואנחנו ניתן את כל הכוח וכל הפוש ונגיע לפיניש, ואנחנו נחזיר את כל החטופים שלנו הביתה. אני רוצה פשוט להגיד לכם שיש מקום בלב שלי לכל אחד".
הרקין הוסיף: "כשישבתי במטרו, במנהרות שם, וראיתי את כל העוצמה הזאת, את הבמה הזאת, וכל האנשים, ושלטים, וכל המלחמה הזאת וכל הטירוף, אני אמרתי דבר אחד פשוט: אם הייתי יכול פיזית לעמוד פה ולחבק את כל השמונה מיליון, כמה שיש לנו, ולהגיד להם פשוט תודה - הייתי עושה את זה. אז אני מחבק אתכם מפה, מהבמה". הרקין הניף בשלב זה את ידיו כדי לסמן חיבוק.
"אני רוצה לחזור על עצמי - ולבקש מכם, כולכם - אני מעריץ אתכם - תשמרו על זה", הוא הוסיף. "למרות כל הקושי וכל האסון שקרה איתנו - ההדדיות הזאת, העזרה, כל הכוח שיש בנו, אסור לנו לאבד את זה. אנחנו רק צריכים להמשיך עם זה, להעריך את זה ואנחנו נעבור את זה. אני רוצה להגיד לכם תודה, תודה רבה, לכולם, אני חייב לכם את החיים שלי. תודה״.
בפתח העצרת נאמו הוריו של סמ"ר איתי חן, שהושב לקבורה בארץ במסגרת העסקה. האב השכול, רובי, הודה לקהל בעצרת ואמר כי הם ומפגינים ברחבי המדינה "הכרחתם את ממשלת ישראל להבין שהמטרה שלה לא רק להגן על אזרחיה אלא גם להשיב את אזרחיה מהשבי, אלו לשיקום ואלו לקבורה מכובדת". הוא הוסיף: "אני מאמין שמלחמת 7.10 היא נקודת פיתול בהיסטוריה של מדינת ישראל. זו מלחמה שתגדיר מה הערכים המובילים של העם בישראל קדימה. השאלה האם נצליח לאמץ את הערכים של ערבות הדדיות ועזרה לזולת כמו האריות וגיבורים שנלחמו במלחמה או נאפשר לנבחרי הציבור שלנו לחזור ולהתמקד בשלושת הכ"פים - של כבוד, כוח וכסף - על חשבוננו?.
"ופה אני רוצה לצטט את הגיבור עמדי: זו איננה מלחמת תקומה. תקומה זה תהליך כואב שקודם מכירים בטראומה ובמשבר, שמודים בנפילה ובחורבן, שלא מטאטאים מתחת לשטיח עובדות, ותקומה תתאפשר כשנכיר בכך באמת, בעובדה שכשלנו, שנחקור ונתקן את הליקויים הפנימיים. רק אז נוכל לקום. החזרה של שלושת החטופים הנותרים הביתה יהיה הסימן שמלחמת 7.10 נגמרה. לאלו שלא רוצים ועדת חקירה ממלכתית, אני מזהיר אותכם שההיסטוריה תשפוט אותכם לחומרה ושמכם יהיו לאות קין לדורות קדימה אחרי שהציבור יעיף אותכם הביתה".
"לסיום, אני מבקש סליחה מהבן שלי ושאר החטופים שלקח שנתיים להחזיר אתכם הביתה - ונבוא בחשבון עם אלו שאומרים שאי אפשר היה להחזיר אותכם קודם ואלו שבגללם נרצחו בשבי 46 חטופים. אפשר וצריך לבנות פה משהו אחר ואני אהיה פה לדאוג שזה יקרה כדי שההקרבה של הבן שלי ושאר הגיבורים פה לא יהיה לשווא. אנחנו כאן ולא נוותר עד החזרת החטוף האחרון!".
בעצרת נאם גם חמי גולדין, אחיו של סגן הדר גולדין שהוחזר גם הוא לקבורה בארץ - אחרי מאבק של 11 שנים שניהלה משפחתו, מאז שנחטף במבצע "צוק איתן". חמי תיאר בנאומו את שלושת החטופים החללים שעדיין בשבי כאחיו שלו - וקרא להחזירם: "אין תירוץ בעולם לא להחזיר אף אחד. להחזיר את האחים שלי, שלכם".
מעט לפני תחילת העצרת בכיכר החטופים, נערכה גם העצרת השבועית בצומת הקשתות בשער הנגב, ושם נאמו שורדי השבי גלי וזיו ברמן, שנחטפו יחדיו מכפר עזה בטבח 7 באוקטובר, שרדו את 738 ימי השבי בנפרד - והתאחדו רק כששוחררו בעסקה בחודש שעבר. בעצרת הם דיברו לסירוגין זה לצד זה, וזיו התנצל בהלצה בפתח דבריו על עיכוב בהגעתם, כשהקהל מוחא להם כפיים וקורא: "הנה הם בבית!". זיו אמר בפתח הנאום: "ערב טוב קהילת שער הנגב, ערב טוב צומת הקשתות. כמה חיכינו לחזור הביתה! כמה חיכינו לרגע שבו נוכל לעמוד מולכם - לא כתמונה, לא כסיפור - אלא כזיו וגלי, בשר ודם".
גלי המשיך: "הדרך לפה - הנסיעה בכביש 232, הכביש שעברנו בו כל יום - החזירה לנו פתאום את כל הזיכרונות. כל עץ, כל פנייה, כל מטר בדרך הזאת הזכיר לנו כמה התגעגענו הביתה. הביתה. מילה פשוטה, אבל עבורנו היא התגשמות של תפילה, של מאבק, של תקווה שסירבה להישבר". זיו אמר אחר כך: "אנחנו עומדים כאן היום עם לב מלא תודה. תודה על כל יום שלא ויתרתם עלינו. תודה על כל שבת שבה נשאתם את שמנו. תודה על כל רגע שבו הקול שלכם היה הקול שלנו - כשאנחנו לא יכולנו להשמיע אותו".
גלי פנה לתושבי העוטף והודה להם על המאבק למענו ולמען אחיו ושאר החטופים: "אתם, תושבי העוטף, שחוויתם אובדן וכאב שאי-אפשר להכיל - ובכל זאת מצאתם בתוככם כוח להחזיק, לאחד, לחבק, לחזק. זו לא רק קהילה - זו משפחה. החזרה שלנו היא פועל יוצא של הקרבה, של עמידה אמיצה ושל אחריות שאינה מובנת מאליה. אנחנו לא שוכחים זאת לרגע".
זיו המשיך: "אנחנו נמצאים כאן כמי שחזרו מהשבי - מהחושך, מהפחדים העמוקים ביותר. הדרך לשיקום עוד ארוכה, אבל עצם הנוכחות שלנו כאן, מולכם, היא עדות לכוח שיש לנו כעם וכמועצה". גלי: "ועכשיו, אחרי שחזרנו, אנחנו מבינים את המחויבות שנולדה בתוכנו: להמשיך להיות הקול של מי שעדיין לא זכה לחזור. עד שהחטוף האחרון ישוב הביתה".
זיו אמר אחר כך: "השבוע הגענו לראשונה לבית העלמין של כפר עזה. הסתובבנו בין הקברים ולא האמנו. איך הגיעו שמותיהם של החברים הטובים ביותר שלנו להיות כתובים על מצבות? חברים שלנו ב'דור צעיר' - אנשים שישבו איתנו, צחקו איתנו, חלקו איתנו את החיים - ופתאום השמות שלהם חרוטים על אבן. זה עדיין לא נתפס. אנחנו עדיין לא מצליחים לעכל את האובדן הזה - את הבשורות הקשות על חברים ובני קהילה שנרצחו באכזריות. הכאב הזה הולך איתנו - והוא חלק מהלב שחזר איתנו".
גלי: "אנחנו רוצים להקדיש רגע של כבוד למשפחות השכולות - משפחות שנושאות פצע שלא מתרפא, ובכל זאת עומדות לצידנו. הגדולה והאצילות שלכן מאירות את כולנו. ותודה עמוקה לכוחות הביטחון: לצה"ל, למשטרה, למד"א, לכבאות - ולכל מי שפעל במסירות אין-סופית כדי להחזיר אותנו. בזכותכם אנחנו כאן. זיו: "ועכשיו, רגע של הערכה לאדם מיוחד - אבי רוזנפלד (ראש מטה החטופים בשער הנגב). אבי, היית עוגן עבור המשפחה שלנו. הנוכחות שלך, הדאגה, המסירות - כל אלה נתנו כוח אמיתי ברגעים שבהם היה קשה לנשום. ואת המשפט שאמרת לאמא שלנו לא נשכח לעולם: 'עד שהילדים שלך לא מחבקים אותך ואת מחייכת - אני לא עוצר'. והיום - אנחנו כאן. מחבקים. מחייכים".
גלי סיכם: "ודבר קטן, אבי היקר - עכשיו כשחזרנו הביתה, אפשר לחזור ולשחק כדורגל. רק תהיה מוכן - אנחנו באים לקחת עוד צלחת אליפות של שועלי כפר עזה. ולסיום - מתוך הכאב, מתוך התקווה שהתממשה, ומתוך האחריות שעוד לפנינו - אנחנו אומרים בקול ברור: עם ישראל חי!" (את הקריאה בסוף זעקו התאומים יחדיו).
בעצרת בצומת הקשתות נאמו גם דורית ויובל אור, הוריו של החטוף החלל דרור אור - אחד משלושת החטופים שעדיין בעזה. ״קשה להיות אחרונים. עוד יום ועוד יום והעצבים שלנו נמתחים עד דק. חזרת החטופים החיים נראית לי עד היום כנס, ממש נס. אני מאחלת לשיקום מדי יום ביומו. והחזרת החטופים החללים היא בסך הכל קורית ומתרחשת - לא בקצב ולא בצורה שפיללנו אבל איכשהו זה קורה. ויחד עם זאת החששות והפחדים שלנו הולכים ומתגברים - אם ימצאו את דרור שלנו ומתי יחזירו לנו אותו. אנחנו סומכים על הצבא שלנו שיעשה זאת. כן נזכה לקבור אותו בקבורה ראויה באדמת בארי לצד יונת אהובתו. הילדים שלו זקוקים לזה, אנחנו זקוקים לזה וזה יקרה. רק שיישמר השקט ושהממשלה שלנו לא תתפתה לפרובוקציה - לא מצדנו ולא מצדם. לחימה תחסל כל סיכוי להחזיר את דרור״.
יובל ודורית, הוריו של החלל החטוף דרור אור: "קשה להיות אחרונים"
(צילום: מאיר אבן חיים )
לעצרת הגיעו מאות אנשים, בהם גם בנותיו של מני גודארד ז"ל - שהושב השבוע לקבורה ארצה. "אבא שלנו שב הביתה", אמרה הבת בר גודארד, לצד אחותה מור. "ביום שני ניפרד ממנו באדמת בארי שכל כך אהב. המאבק לא תם וכמו שאבא שלי אמר ברגעיו האחרונים בממ"ד: זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. אנחנו עדיין לא מסכמים. המשימה שלנו עדיין לא הושלמה ואנחנו צריכים להחזיר את שלושת החטופים הביתה ונעשה את זה יחד איתכם. מבקשים מכם - תישארו איתנו והמשפחות עד שכולם חוזרים הביתה".
פורסם לראשונה: 19:40, 15.11.25
