בסוף חודש ינואר האחרון, אחרי 477 ימים בשבי חמאס ברצועת עזה, שוחררה לירי אלבג לצד שלוש מחברותיה התצפיתניות, שנחטפו יחד ממוצב נחל עוז. "בשבי הכריחו אותנו לצפות בסרטונים שלנו מ-7 באוקטובר. לא רצינו, הם הכריחו אותנו", סיפרה אלבג בריאיון לחדשות קשת. לדבריה, "לא נרדמים שם, אני לא נרדמתי. מחבלים ישנו איתנו באותו החדר, ולא רציתי שיגעו בי".
שורדת השבי לירי אלבג בכיכר החטופים
היא הוסיפה כי המחבלים שהחזיקו אותה ואת התצפיתניות האחרות השתמשו בטרור פסיכולוגי ושיתפו אותן בוויכוח שהתפתח בישראל סביב סוגיית החטופים כדי להתעלל בהן רגשית. "אמרו לנו 'שכחו מכם, נתניהו לא רוצה אתכם, בן גביר רוצה שתמותו. אתן לא מעניינות אף אחד'". לדבריה, "זה שבר אותנו. זה היה לנו מאוד קשה לחשוב שיש אנשים שבאמת מוכנים להקריב אותנו. מה עשיתי? אני אשמה בזה שנחטפתי?".
על טבח 7 באוקטובר שיתפה אלבג כי הייתה בטוחה "שהוותיקות עושות לנו קטע". אך במהרה הבינה שלא כך, ורצה אל המיגונית - "שם התחיל הסיוט". לדבריה, "הבנות שהיו שם לפנינו ישר אמרו שזה משהו חריג, שזה משהו שלא היה. עדן נימרי היא הגיבורה שלי, היא לקחה פיקוד והיא נלחמה עד הכדור האחרון".
על רגעי האימה במיגונית בנחל עוז הוסיפה אלבג: "ראינו את הרוע של המחבלים בעיניים. רוע טהור. הייתי בטוחה שהם הולכים לטבוח בנו ולעשות לנו שורת ירי. כשאנשים אומרים סיוט, הם לא מבינים מה זה סיוט. זה סיוט. נכנסתי למצב הישרדותי. אמרו לנו 'אתן באות איתנו לעזה', ואמרנו להם - 'כן, אנחנו באות'. כדי לשרוד. ראינו את הגדר, השטחים החקלאיים, ההמון העזתי רוקד, שר, חוגג. הייתי בטנדר עם עוד תצפיתניות, לא דיברנו. לא רציתי לראות, לא רציתי להאמין".
אלבג סיפרה כי הוחזקה בשבי עם אגם ברגר מההתחלה. "עברנו ממנהרה לדירה, מדירה לדירה, למנהרה ולדירה. כל רגע היה מבחינתנו הרגע האחרון", אמרה. "היינו צריכות לבקש אישור ללכת לשירותים ולפעמים היו נותנים לנו ללכת רק פעמיים ביום, בבוקר ובערב. עד היום אני מרגישה 'מלוכלכת' בגוף, זה משליך עד היום".
בשבוע שבו החליטה ישראל לעצור את הסיוע ההומניטרי לרצועה אחרי סיום שלב א' שלל העסקה, התייחסה אלבג גם לרעב בשבי, והוסיפה כי הוא "תלוי בכמה נותנים לך באותה תקופה". לדבריה, "כשלא הוכנס הסיוע ההומניטרי זה הורגש. היינו מדברות על אוכל כדי לסתום את הרעב, לשתות מים, מים מלוחים". היא תיארה כי לא פעם המחבלים "עשו לנו דברים שהיו חציית גבול - אבל ידענו לשים גבולות. הבנתי שאני נכס בשבילם וניצלתי את זה. ידעתי שהם צריכים אותנו יותר ממה שאנחנו חושבים".
בנוגע לעסקת החטופים תיארה אלבג כי ברגע שהבינה שמדובר בשלבים "הבנתי שאנחנו בסוף כי אנחנו חיילות". לדבריה, "ידעתי שברגע שזה שלבים אני הולכת להינטש שם, שזה ייקח זמן. ברור ששמחנו בשביל מי שחזר, אבל זה קשה, פתאום אתה רואה שאנשים חוזרים ואתה לא. אין אף אחד אחר שמבין את החטופים שנותרו מאחור חוץ מאיתנו. אין אף אחד אחר שמבין שאין דבר חשוב יותר".
היא סיפרה גם על המוזיקה שהחזיקה אותה בשבי, והוסיפה: "הפריע למחבלים שהיינו יחד, שהיינו מדברות, צוחקות מתחבקות. זה הפריע להם. נתנו לנו לעשות צמות אחת לשנייה. הייתה לי מחברת ועט, עם טבלת ייאוש, עם מקרא איך עבר לנו היום. היה יום רע - סמיילי עצוב. ככה גם היינו מבינים כמה זמן אנחנו שם, כמה ימים עברו. הם לקחו את המחברות אליהם בסוף".
