הכותרת של המאמר הזה לקוחה מכתבה עיתונאית מדצמבר 1970, סיקור של ניסיונות צה״ל להתמודד עם חמושי אש״ף במחנות הפליטים ברצועה. מספר חודשים לפני כן, נטשה ישראל סופית את הרעיון שאפשר לרוקן את רצועת עזה מ-400 אלף התושבים שחיו בה. מאז 1967 ישראל דרדרה את המצב הכלכלי ברצועה כדי לדחוף את האוכלוסייה ״להגר מרצון״ למדינות אחרות. אך הרעיון נכשל. כ-30 אלף איש יצאו אך לא יותר מזה. את חלקם פגשה ישראל לאחר מכן בין לוחמי הפדאיון של אש״ף בירדן. עיקר האפקט של ניסיונות ״עידוד ההגירה״ של ישראל היה דווקא לדחוף את הצעירים העזתים, שהבינו היטב מה ישראל מנסה להשיג, להיאחז חזק יותר במחנות הפליטים ולהצטרף לאש״ף במלחמתו בצה״ל ברימונים ובאקדחים.
ביולי 1971 נכנס אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום דאז, אל מחנות הפליטים עם בולדוזרים. הרס חלקים גדולים מהם, הגלה עשרות אלפים לדרום הרצועה ולסיני, והרג מאות חמושים ולא חמושים. הוא ומעריציו קבעו כי השיגו את הניצחון המוחלט, הטרור חוסל אחת ולתמיד. באותה שעה ישב המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש בקהיר וכתב ש״האויב לא יוכל לספר כי ניצח את עזה, שכן כיבוש לעולם לא יהיה הניצחון המוחלט״. ישראלי שהיה קורא אותו אז, בשעה שישראל מרסקת את עזה, היה חושב שהוא בטח הוזה. אבל הוא צדק.
אחרי ששרון סיים לחסל את הטרור, דור שלם של צעירים ישראלים הוצבו בעזה כחיילים לשמור על ההישג. עשור וחצי של דיכוי צבאי ברצועה התפוצץ לישראל בפנים מתוך מחנה הפליטים ג׳באליה כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ב-1987
אחרי ששרון סיים לחסל את הטרור, דור שלם של צעירים ישראלים הוצבו בעזה כחיילים לשמור על ההישג. עשור וחצי של דיכוי צבאי ברצועה התפוצץ לישראל בפנים מתוך מחנה הפליטים ג׳באליה כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ב-1987. ישראל לא הבינה מאיפה ההתקוממות הזו באה פתאום. ״עזה היא מעיין ההפתעות״, כתב דרוויש 15 שנה לפני כן באותו שיר נבואי. אז גילתה ישראל, שוב, שאין פיתרון צבאי ברצועת עזה, הפעם לא בגלל הפדאיון של אש״ף אלא בגלל 100 אלף ילדים שזורקים אבנים. הם גדלו בעידן שבו חצי מאוכלוסיית עזה נעשתה לשואבי המים וחוטבי העצים של ישראל במסגרת הכיבוש הנאור שהביא את הפלסטינים בהמוניהם לעבוד מעבר לקו הירוק.
העוני וההשפלה שנגזרו עליהם בעבודת הכפיים בישראל השרישו בקרב הפלסטינים ברצועה את האגודה האסלאמית (אלמג׳מע אלאסלאמי) שתהפוך בשנת 1987 להיות חמאס. עבור הדור הבא זו כבר תהיה האופציה הברורה מאליה. כאשר אש״ף החליט לעבור לשאת ולתת עם ישראל וקיבל בתמורה התנחלויות ועוד התנחלויות. חמאס ירש במקומו את נס המאבק המזוין. פיגועי ההתאבדות החלו לצאת מעזה - ושוב גילינו שאין לזה פיתרון צבאי. אז ישראל העבירה את הרצועה לרשות הפלסטינית במהלך שכונה ״עזה תחילה״, וסגרה את השערים כדי לשמור על הפלסטינים מאחורי גדר. אחרי ההידוק הראשון של גדר הרצועה ב-1994, בא עוד אחד ב-2001 ועוד הידוק ב-2005 ועוד אחד סופי ב-2007, והרצועה נותרה סגורה ומסוגרת מאז. שחמאס והעזתים ייחנקו בפנים.
בכל מבצע מעופרת יצוקה ב-2008 ועד עלות השחר ב-2022 החזרנו את עזה לתקופת האבן - אבל איכשהו חמאס רק הלך והתחזק
עם חיילים ואזרחים מחוץ לרצועה עברנו למתקפות מהאוויר, מסיכולים ממוקדים לנזק אגבי ולמכה קלה בכנף, מהרוגים בודדים לעשרות ואז למאות ואז להשמדת בניינים על יושביהם. בכל מבצע מעופרת יצוקה ב-2008 ועד עלות השחר ב-2022 החזרנו את עזה לתקופת האבן - אבל איכשהו חמאס רק הלך והתחזק. המרגמות הפכו לקסאמים, וקסאמים לפאג׳רים וצבע אדום בשדרות ועוטף עזה נעשה למפת אזורי ההתרעה שמקיפה את כל הארץ מאשקלון ובאר שבע ועד תל-אביב, ירושלים וחיפה.
מזוודות הכסף של נתניהו אפשרו לחמאס להישאר בשלטון, אבל הם היו רק סימפטום של עיוורון מרצון. רצינו את ניהול הסכסוך וקיבלנו 7 באוקטובר. 50 אלף איש הרגנו בעזה עד עכשיו במלחמה, כולל סינוואר וחצי מהלשכה המדינית של חמאס, ועשרות אלפי ילדים, ועוד לא מצאנו את הפיתרון הצבאי. מתכנית האלופים, למתחמים הומניטריים, מפילדלפי לג׳באליה, ושוב רפיח ושוב נצרים. החטופים שלנו ימותו במנהרות ועוד לא נמצא. 60 שנה אנחנו כבר יודעים את זה, ברצועת עזה אין פיתרון צבאי. מעולם לא היה.
כעת תוקם בישראל ״מנהלת להגירה מרצון״ של תושבי עזה, כמו החלקנו במשחק סולמות וחבלים חזרה כל הדרך לתחתית הלוח ואנחנו בחזרה בשנת 1967. שוב אנחנו חושבים שהפלסטינים מטומטמים ושאנחנו חכמים. נניח רגע בצד את העובדה שמדובר על פשע על פי הדין הבינלאומי של העברת אוכלוסייה בכפייה, שכן אי אפשר לדבר על ״רצון״ להגר כשלא נותר לך איפה לגור ומה לאכול. אבל זה גם ברור לגמרי שמנהלת כזו, גם אם תקום, לא תשיג דבר. לא בגלל בג״ץ ולא בגלל האג. אלא בגלל ישראל עצמה. אנחנו מכורים לכליאה של הפלסטינים, שהרי זו הדרך היחידה שלנו לשלוט בהם. תמצאו לי את הביטחוניסט שיחתום על פתיחת שערי הרצועה למאות אלפי פצועים ואבלים, יתומי מלחמה תאבי נקם שיסתובבו בעולם בשעה שאנחנו נמשיך כאן לדכא את אחיהם, לגרש אותם מבתיהם ולבנות להם התנחלויות על הראש.
הצד המשלים של דיכוי הפלסטינים בידי ישראל תמיד היה שליטה בכל צעד שהם עושים. ומה אפשר לישראל שליטה אפקטיבית יותר בפלסטינים לאורך השנים ממכלאת עזה? זו ישראל בעצמה שהציבה ב-15 שנה האחרונות כל מחסום אפשרי בפני תושבי עזה לצאת ממנה. ישראל שלטה בכל תנועה של אנשי עזה, כולל דרך מעבר רפיח, וקבעה מי יכול לנסוע לאן ומי לא. אבל גם אם ישראל תרהיב עוז להתעלות על עצמה ואכן תייצר מערך ליציאה המונית של פלסטינים מעזה, גם כאן התרחיש ברור: כמה עשרות ואולי מאות אלפים של בעלי קשרים ואמצעים יצאו מהרצועה לחיים חדשים במקום אחר, והרוב המוחלט ישאר במקום היחיד על פני האדמה שהוא מולדתו ויאלץ לסבול תחת משטר הפגזות ודרדור הומניטרי שאמור ״לעודד״ אותו להגר. עד שגם הגחמה הזו בישראל תתמסמס.
אבל את הדור הפלסטיני החדש בעזה שמכיר רק עוני, אומללות ומוות בידי ישראל כבר לא ניתן למסמס. אין מנוס מאמת פשוטה: כל זמן שלא נפנה לפיתרון אמיתי וצודק של הסכסוך בין הישראלים והפלסטינים על בסיס שוויון מלא בין שני העמים בין הירדן לים, נמשיך לפחד על חיינו. וכל זמן שנמשיך לפחד על חיינו, ״שיקולי הביטחון״ יביאו אותנו לשלוט בפלסטינים בתוך רצועת עזה ותחת סגרים ומחסומים בגדה המערבית. רוצה ישראל שהפלסטינים יהגרו מפה ״מרצון״? היא צריכה לשאוף לשלום עם הפלסטינים במסגרתו תהיה להם ריבונות על טריטוריה, ביטחון, וחופש תנועה מלא, ואז יחליט כל אדם באופן עצמאי, בין אם הוא ישראלי ובין אם הוא ופלסטיני, מבלי שאף אדם אחר קובע מהו ״רצונו״, היכן הוא מעדיף לחיות - כאן או במקום אחר.
ד"ר דותן הלוי הוא מרצה בכיר במחלקה להיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. הציטוטים משירו של דרוויש מתרגומם של יוני מנדל ואיאד ברגותי
--
