שר משפטים מכהן מחליף את מנעול לשכתו כדי שהיועצת המשפטית לממשלה לא תוכל לעבוד יותר מלשכה זו, בניגוד להתנהלות מקובלת שנים ארוכות. במאמר קודם, כתבתי שהתנהגות זו "מהווה הפרה של הצו שאוסר על פגיעה במעמדה של היועמ"שית, סמכויותיה ובסדרי העבודה הנוהגים". כך גם סבור הייעוץ המשפטי לממשלה בתגובה שהועברה לבג"ץ. בתגובה לאקט האלים והילדותי של שר המשפטים, חברת הכנסת אפרת רייטן צייצה "לוין לא בעל הבית. זה לא הנכס שלו. הוא משתמש באלימות ועובר על החוק. היועמשית לא מסיגת גבול. היא החוק".
היות שאין דרך סבירה להגן על התנהגות שר המשפטים, תומכי הממשלה עטו על שתי המלים האחרונות כמוצאי שלל רב: שי גולדשטיין צייץ: "ככה משנים סדרי שלטון. היועצת לממשלה, שהיא בסה"כ עורכת דין, היא מעכשיו החוק!! תחזרי לערוץ הילדים נשמה". דוד פטר צייץ מחדש: "היא החוק"; נועם פתחי כתב: "כשאצלם אהרן ברק הוא אלוהים, אחים לנשק הם מצילי המדינה ורונן בר הוא גיבור, מה הפלא שגלי בהרב מיארה היא החוק?", ועוד.
לכל אלו התרגלנו - אולם אפילו פרופ' יובל אלבשן התייחס לנושא, וכתב במדור "ובקיצור" ב"ידיעות אחרונות" בנוגע לציטוט "היועמ"שית היא החוק" כך: "אמירה טוטליטרית שמצטרפת לתפיסת 'בית המשפט עליון' המבטלת את רצון העם כריבון".
ההתמקדות בשורה אחת בציוץ של רייטן עוררה אצלי תמיהה בדבר השיח הציבורי. הרי די ברור שיש כאן צד חזק – שר משפטים, נבחר ציבור שאשכרה נושא באחריות מיניסטריאלית ואוחז בסמכויותיו כנאמן הציבור; ומולו צד חלש יותר - חברת כנסת מן האופוזיציה, שאין לה סמכויות אופרטיביות וכל שיש לה זה את יכולתה לבקר את השלטון. וזה לא רק עניין של צד חזק מול חלש, אלא גם של טוב מול רע: שר המשפטים החליף מנעולים בלשכה כדי לפגוע ביועצת המשפטית לממשלה, בניגוד לצו של בג"ץ. צריך לקרוא את זה כמה פעמים כדי להאמין. מה לגבי אמירה ערכית? מילת ביקורת? יוק, שום דבר.
במקום להתמקד בסוגיה - האם חברת הכנסת צודקת או לא בביקורתה? האמנם לשכת השר היא נכס פרטי שלו בו הוא יכול לעשות כל שעולה על רוחו? האמנם מדובר בעבירה על החוק? - המבקרים מתמקדים בשתי מילים שנכתבו בציוץ
אבל לא מדובר רק מהתעלמות מן המעשה הבעייתי והפוגעני. אין כאן הבחנה כלשהי בין עיקר לטפל. במקום להתמקד בסוגיה - האם חברת הכנסת צודקת או לא בביקורתה? האמנם לשכת השר היא נכס פרטי שלו בו הוא יכול לעשות כל שעולה על רוחו? האמנם מדובר בעבירה על החוק? - המבקרים מתמקדים בשתי מילים שנכתבו בציוץ.
אני מניח שלפחות חלק מן המבקרים יודעים היטב למה רייטן התכוונה: היועצת המשפטית לממשלה היא הפרשנית המוסמכת של החוק כלפי הממשלה, עד שבית המשפט קובע אחרת. ובהיבט זה – היא החוק, כלפי הממשלה. אבל הסיפור הזה ממחיש כמה השיח נהיה ביזארי. אין הבחנה בין טוב לרע, אין הבחנה בין חזק לחלש, אין הבחנה בין עיקר לטפל, אין הבחנה בין מי שבאמת משפיע על חיינו לבין מי שמבקר את השלטון על הפרת דין. האדמה בוערת, והם אומרים לנו: "היי, תראו – ציפור!"
ההיטפלות לשורה בציוץ של רייטן במקום לעסוק בפעולה האמיתית והמסוכנת של שר המשפטים לוין מסיטה את תשומת הלב ממה שחשוב, משרתת את השלטון וגורמת נזק לדמוקרטיה הישראלית.
פרופ' יניב רוזנאי הוא מנהל אקדמי משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן
