בימים האחרונים, הרשת כמרקחה. מהומה רבה – על שום מה? כי ברוב הדיווחים והפוסטים סביב פרשת שדה תימן אנחנו מתנהגים כמו קהל בגרסה המקומית של “מופע האימים של רוקי”: במקום להתעמק בעלילה, צועקים על הבמאי, מקללים את השחקנים, ומחכים לגיבור שיבוא להושיע.
ולמה לא בעצם? העלילה הרי כבר ידועה מראש.
אבל בזמן שאנחנו מייעצים לפצ"רית וגיא פלג מה לארוז, ממלמלים לעצמנו ש“כלום לא נגמר”, או סתם לועסים פופקורן בין פוסט לפוסט — שלוש שאלות יסודיות, נוקבות, פשוטות וגלויות לעין, נותרות בלי מענה. שאלות שאמורות היו להיות קלות לבדיקה, ובכל זאת — אף אחד לא נותן עליהן תשובה ברורה.
השאלה הראשונה והמקורית, שבגללה התחיל בכלל כל הסיפור, היא האם החיילים ביצעו עבירה. זו שאלה משפטית טהורה, באחריות הפרקליטות ומצ"ח. אם יש ראיות — יש להעמיד לדין. אם אין — יש לזכות. ועד היום, אין החלטה רשמית לכאן או לכאן.
ואם אתם כמו רוב הסטודנטים שלי, זה אולי יישמע הזוי, אולי תקראו לי בוגד, אבל פשע נשפט לפי המעשה, לא לפי זהות הקורבן או גודל הזעם הציבורי. כך פועלת מדינה מתוקנת. ולפני שאתם קופצים — חכו. אנחנו רק בשאלה הראשונה.
ונחכה לפחות עם גזר הדין — עד שיוכחו כל הטענות ויתבררו כל הפרטים. בדיוק כמו שדרשנו עבור חשודים מהמחנה השני במשהו חמור לא פחות, רק לא מזמן
כי גם אם יתברר שלא בוצעה עבירה, עולה שאלה שנייה לא פחות חשובה — מי בכלל הפיץ את הסרטון, ולמה?
זו כבר סוגיה אחרת לגמרי — עניין של ביטחון מידע, שלכאורה אתמול קיבלנו עליה תשובה. הפרקליטה הצבאית הראשית לשעבר הודתה כי היא אישרה להדליף את הסרטון לתקשורת, “כדי להדוף תעמולה שקרית נגד הפרקליטות הצבאית.” פתרון נוח למדי, בעיקר למערכת.
אבל זה משאיר יותר שאלות מתשובות. הסרטון צולם חודשיים לפני שמצ"ח פשטו על שדה תימן, והודלף לתקשורת רק שישה ימים אחרי שהפרשה כבר התפוצצה. כלומר – ההדלפה נעשתה אחרי פתיחת החקירה, לא לפניה.
בהקשר הנוכחי, אפשר אולי לראות בזה שיבוש הליכי חקירה, אבל זה לא משנה דבר בשאלה הראשונה. ובכל זאת, בעולם שמעדיף נרטיב על היגיון, ההודאה בהדלפה הפכה בן רגע ל"הוכחה" לכך שהסרטון מזויף ושהחיילים חפים מפשע.
שלא לדבר על הקביעות הנחרצות שההדלפה 'גרמה נזק מדיני ותדמיתי אדיר לישראל' — טענה שנשמעת אולי הגיונית, אבל לא נמצא לה שום סימן: לא באו״ם, לא בבירות העולם, ואפילו לא ברשתות החברתיות. אבל במדינה שבולעת נרטיבים כמו סוכריות צבעוניות, התחושה תמיד חשובה מהעובדות.
זה כשל קלאסי: בלבול בין מעשה טכני של הדלפה לבין אמיתות הראיות עצמן. מנגנון פישוט שעוזר לנו לעשות סדר בעולם מורכב. אבל העובדה שהודלף חומר סודי, ואפילו שהוא הודלף מצד מסוים, לא מעידה על אמיתות החומר, ולא מבטלת מעשים שמתועדים בו.
וזה בדיוק מה שהופך את הכשל הזה לנוח לכולם. אם הפצ"רית לשעבר אשמה, הערוצים פטורים, והחיילים גם הם. סגירת מעגל מושלמת, רק שהיא גורמת לנו להתעלם מהשאלה השלישית. כנראה השאלה החשובה מכולן: האם מצ"ח והפרקליטות פעלו על סמך ראיות מהימנות וחשד סביר, או מתוך רשלנות, לחץ ציבורי, ואולי גם אינטרסים זרים.
לא שאלה של פדיחה או שיקול דעת מוטעה — זו שאלה פלילית
הרי לדעת אם הסרטון המודלף זויף או לא, לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. משווים את הקטעים ששודרו בכל ערוץ לקטעים המקוריים שבידי צה"ל. אם הם זהים — אין זיוף. ואם הם לא — חוקרים את מי שבידו הסרט המזויף.
אני כמובן מפשט בכוונה, אבל העיקרון ברור – אפשר והיה צריך כבר מזמן לענות על כל השאלות החשובות האלה, ומבלי להשאיר שאלות נוספות.
שנה חלפה — ואין אף הודעה רשמית או מידע מהימן אם הסרטון זויף, האם ההאשמה הייתה על סמך מידע אותנטי או לא, או אפילו למה הורידו את הסרטון מהרשת בטענה עמומה של "פגיעה בביטחון שדה". אז למה לחגוג את "תליית" המדליפה, כשמספר שאלות מהותיות נותרו בעינן: האם בוצע כאן פשע, מהו, ומי ביצע אותו?
הרי אם כל החגיגות ברשת נכונות — הדלפה היא הבעיה הכי קטנה בסיפור הזה, לעומת הפגיעה החמורה לכאורה בזכויות אדם, באמון הציבור ובתקינות המערכת — והכול בשם החוק.
חייבים לחקור ברגע שיש חשד סביר. אבל את מה שחשוב — לא את מה שנוח. וכשזה לא קורה, במקום להתמקד באמת, אנחנו בולעים את הסוכריות הצבעוניות שלנו:
ערוץ זה "הוציא דיבה", ערוץ אחר "זייף", כתב זה "פגע בתדמית המדינה", וכולם יחד שרים במקהלה של מוסר מזויף — “האמת יוצאת לאור". האמת של מי?
הרעש מחליף ביקורתיות, הפאתוס מחליף ראיות
תגידו שזה סתם פוליטיקה, שאתם יודעים מה אמת ומה שקר. אבל התוצאה היא מדינה שמנהלת חקירות תדמית במקום לחקור אמת קשה (לצד זה או אחר), עם תקשורת שמדגמנת את זה כאילו זה עוד קמפיין יח"צ.
הבדיחות על סוג הסבון במקלחת של כתב טלוויזיה אולי מצחיקות מישהו, אבל מאחורי הצחוק עומדים בני אדם — חיילים, קצינים, אזרחים — שבינתיים נרמסים תחת כותרות.
כי להתעלם מהאמת, מה שנקרא אפקט ה"בת יענה", לא גורם לה להיעלם. השיח הציבורי לא רק מוכר לנו שקרים — הוא מספר לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים לשמוע. עטוף בחצאי עובדות ו”הוכחות” מנחמות, שנועדו להרגיע, ועל הדרך לספק תחמושת נגד "הצד השני".
אבל האמת תמיד שם, מחכה לפגוע בכולנו בעוצמה — ברגע שרק נרים את הראש.
אני לא משפטן, לא חוקר ראיות ולא מומחה סייבר. אני פשוט מנסה להבחין בין טיעונים מבוססים לבין נרטיבים עטופים יפה.
אני לא יודע מי אשם, ומה קרה. אבל אני יודע דבר אחד:
שלוש השאלות האלה חייבות להיבדק לעומק באופן שקוף, עצמאי ואמיץ. אחרת, אנחנו רק שחקנים בהצגה שהבמאים שלה יושבים עמוק במוסדות המדינה.
כדי להילחם בזה, במקום לשתף עוד בדיחה, או להעלות עוד הצעות אריזה ל"אסירים החדשים" — למה שלא נציף את הרשת בפוסטים שדורשים מידע אמין? את השיקולים המשפטיים, את ההאשמות, את הראיות (מה שמותר).
ונחכה לפחות עם גזר הדין — עד שיוכחו כל הטענות ויתבררו כל הפרטים. בדיוק כמו שדרשנו עבור חשודים מהמחנה השני במשהו חמור לא פחות, רק לא מזמן.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולואולי במקום לתקוף, נדרוש חקירה (בהרכב מוסכם על כולם), שתבדוק את כל שרשרת האחריות: חיילים, מצ"ח, הצנזורה, הפרקליטות, ערוצי השידור, הכתבים ומשרדי הממשלה. נדרוש התנהלות שקופה של כל מוסדות המדינה, והבדיחות היחידות שנשתף יהיו על איך מנסים לעבוד עלינו — ולא מצליחים.
כי אם לא — אנחנו מריונטות, לא אזרחים. נמשיך לשפוט לפי כותרות, להחליף עובדות ברגשות, ולהתבלבל בין פטריוטיות לבין בגידה או פחד. מאמת. להלל או להאשים זה קל מאחורי המקלדת. לבנות מערכת שמחויבת לעובדות — זו כבר משימה לאזרחים, לא למריונטות.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
