בסוף השבוע האחרון תכננה משפחת בורקוב מרמת גן לצאת לקמפינג עם חברים. הם קנו בשר לעל האש והכינו אוהלים, מזרני שטח, שקי שינה ואפילו משחקי קופסה. אך כמו חלק גדול מהישראלים, תוכניותיהם בוטלו והשתנו לחלוטין. במקום לישון בחוף הים או בחניון בחיק הטבע, הם ישנים באחת מהתחנות התת-קרקעיות הממוגנות של הרכבת הקלה בגוש דן.
את המזרנים ושקי השינה פרסו על רצפת התחנה, לצד אחרים שמחפשים גם הם מחסה מהטילים האיראניים. "את הבשר הכנו בבית והבאנו לכאן", אמר האב סרגיי (39), שהראה לנו את קופסאות הפלסטיק המלאות קבבים, נקניקיות וסטייקים. המשפחה הביאה איתה גם ירקות חתוכים וחטיפים, וכמובן אוכל בשביל אלי, כלבת הרועים ההולנדי.
הם כאמור לא היחידים. שני המפלסים של התחנה, שלא פועלת מאז מכת הפתיחה באיראן, נראים כמו אתר קמפינג. עשרות רבות של משפחות, זוגות ובודדים, ישראלים והרבה מאוד עובדים זרים, הפכו בימים האחרונים את המקום למחסה מפני הטילים. חלקם ישנים בשקי שינה, אחרים הביאו שמיכות ומצעים מהבית, כמה אפילו הקימו אוהלים בתוך התחנה.
כבר במלחמת העולם השנייה, במהלך הבליץ על לונדון, שימשו תחנות תת-קרקעיות כמקלטים המוניים. בתמונות שחור-לבן תועדו אנשים ישנים בצפיפות ברציפים ועל פסי הרכבת. 43 אלף אזרחים בריטים נהרגו בהפצצות הכבדות של חיל האוויר הגרמני על לונדון, אבל רבים ניצלו בזכות מנהרות הרכבת התחתית - למעט אסון בת'נל גרין, שבו נהרגו 173 בני אדם בגלל דוחק קיצוני בירידה לתחנה. קשה להשוות בין הרכבת הקלה של גוש דן שפועלת פחות משנתיים למוסד הלונדוני המפואר שקיים כבר 162 שנה, אבל הרעיון דומה.
"אחרי 7 באוקטובר פחדתי מטילים, עכשיו אני לא מפחד. אני פשוט לא אוהב לקום בלילה כדי לרדת למקלט"
בתחנת הרכבת שאליה הגענו יש שני מפלסים: המפלס העליון, שגם הוא מתחת לקרקע, ומאוכלס בדלילות יחסית. במפלס התחתון, לעומת זאת, קשה ללכת מבלי לדרוך בטעות על מישהו. כאן פגשנו את סמדר בן-יוסף, אדריכלית במקצועה, שגרה סמוך לתחנה - זה כבר הלילה השלישי שלה כאן. "אנחנו גרים בבניין בן 80 שנה, אפילו מקלט אין לנו, והתחנה הזאת היא המקום הכי בטוח באזור", הסבירה. "ביום אני בבית ולפני שמתחילות האזעקות אני יורדת לפה".
אני רואה שתפסתי אותך ממש לפי השינה
סמדר: "איזה שינה? אי-אפשר לישון פה עם כל הרעש, הצפיפות והתאורה. אם אתה חושב שצפוף פה עכשיו, אתה צריך לראות מה קורה שהאנשים מקומה מינוס אחד יורדים לכאן בזמן אזעקה". גם כיסוי העיניים שהביאה איתה, זה שמשתמשים בו בטיסות, לא ממש עוזר.
משפחת בורקוב ירדה לכאן רק אתמול. "יותר נוח לנו להיות פה כי בבית אנחנו צריכים לרדת למקלט וזה לא כל כך נעים בלילה", שיתף פלטוֹן בן ה-11. האב סרגיי הסביר: "אנחנו לא מרגישים ביטחון במקלט שלנו כי הבניין מאוד ישן. כשנפל הטיל ברמת גן שמענו את הפיצוץ ממש חזק, למרות שאנחנו לא גרים קרוב לשם. מישהו שאני מכיר המליץ לי ללכת לתחנת הרכבת הקלה כי זה יותר מוגן".
סרגיי הוא מוזיקאי ומנגן בסקסופון, טובה, וכלי נשיפה נוספים. את הסקסופון, מן הסתם, לא הביא איתו. "אנשים רוצים לישון פה. אני לא יכול לנגן", אמר. הוא גם חבר בהרכב מוזיקלי שנקרא "תזמורת צפצפה", ועובד לפרנסתו בתיקון אופני כביש, שטח והרים.
המשפחה עלתה מרוסיה לפני שבע שנים, כשפלטון היה בן ארבע ואחותו הקטנה סופיה בת שנתיים. למרות שנולדו במוסקבה, העברית שלהם מושלמת ובלי זכר למבטא, אימם, לעומת זאת, אלא דוברת עברית כלל. שאר המשפחה - הסבים, הסבתות, הדודים והדודות, נשארו ברוסיה. "בגלל כל המלחמות, לא ראינו אותם כבר כמה שנים", שיתף פלטון, "אני כבר לא זוכר איך בני הדודים שלי נראים".
3 צפייה בגלריה
הביאו שקי שינה, שמיכות ומצעים חלק אפילו הקימו אוהלים. תחנת הרכבת הקלה
(צילום: יובל חן)
הילדים שיחקו עם שלוש קוביות, שבכל אחת מפאותיהן ציור אחר. "אתה צריך לזרוק את הקוביות ולהמציא סיפור מהציורים שיצאו", הסביר פלטון, "אני זורק את הקוביות ויוצא אוטובוס, כדור פורח וירח עם כוכבים". תוך שניות הוא שלף סיפור: "לפני כמה שנים היו שני ילדים שרצו לטוס בכדור פורח. הם נסעו לשם באוטובוס וכל הדרך התווכחו, ואז הם הגיעו למנחת של הכדורים הפורחים, וכשעלו לגובה הכוכבים הפנטו אותם והם השלימו".
טסת פעם בכדור פורח?
פלטון: "הייתי רוצה, אבל יש לי פחד גבהים מטורף".
אתה מפחד גם מטילים?
פלטון: "ממש לא. אחרי 7 באוקטובר פחדתי מאוד, חשבתי שתכף כולנו נמות, אבל עכשיו אני לא מפחד. אני פשוט לא אוהב לקום באמצע הלילה כדי לרדת למקלט". "גם אני לא פוחדת מהטילים", אמרה סופיה, והדגימה על רצפת התחנה גלגלונים שלמדה לעשות בחוג התעמלות קרקע.
כלביהם של כמה מהדיירים הזמניים רצו ושיחקו, הם התרגלו מהר מאוד למציאות החדשה. השעה הייתה כבר קרוב לחצות, אבל הילדים לא התכוונו ללכת לישון. "אנחנו מתכננים לעשות לילה לבן - אני, סופיה וחבר שלי שגם נמצא פה", אמר פלטון, "אני והחבר רואים סדרת אנימה בשם נארוטו, ואנחנו רצים פה בתחנה כמו בסדרה ועושים כל מיני טריקים שיש בסדרה. אז יש לנו מלא דברים לעשות במקום ללכת לישון". סופיה הסכימה: "וחוץ מזה, אין בית ספר".
כשאתם רואים מה קורה פה במדינה מאז 7 באוקטובר ובמיוחד בשבוע האחרון, אתם לא מתחרטים שעליתם לישראל במקום להגר לקנדה או מקום בטוח אחר? או להישאר ברוסיה?
פלטון: "להישאר ברוסיה? ממש לא...".
האבא סרגיי: "אני לא מתחרט, כשעלינו לארץ ידענו שיש פה מלחמות. זה חלק מהחיים בישראל".
