"אני משתמש בדימוי של רכבת הרים" אמר הנשיא יצחק הרצוג השבוע, כשהוא מדבר על הסכנה של קריסת הדמוקרטיה למול סאגת פיטורי היועמ"שית. דמוקרטיה, חשבתי לעצמי? אני כבר מזמן לא רואה רק את רכבת הדמוקרטיה דוהרת להתנגשות, אני רואה מדינה שותתת דם מתאבדת במלחמה - ואין צדיק בסדום שיעצור אותה ויציל אותה מעצמה. כולם עומדים ומביטים בה מן הצד.
אפקט "העומד מהצד" הוא מונח פסיכולוגי הבא לתאר תופעה חברתית - ככל שיותר אנשים נוכחים במקרה חירום, כך קטן הסיכוי שאחד מהם יפעל לעזור. כל אחד מחכה שהשני יעשה פעולה - והאחריות מתפזרת בין כולם. אף אחד לא עושה מעשה, וכולם מסתמכים על האחר.
יחד עם אפקט "העומד מהצד", ישנו מודל מנהיגות שנקרא "מודל הידיים הרבות". בדומה ל"עומד מהצד", גם הוא מדבר על כשל האחריות. מודל זה אומר כי בארגון או במערכת חברתית שבה יש גורמים רבים שאחראים, נוח וקל לכל אחד מהגורמים להפיל את האחריות על האחר. התוצאה היא אותה התוצאה.
אמש, כל מה שהיה חסר זה רק מסך מפוצל. כשחיילים בעזה נהרגים, ההנהגה של מדינה ישראל - שרים וראש הממשלה - עסקו בחוק הפטור. מה להם ולמציאות הנוראה? זו לא אחריותם. מסך מפוצל היה מקצין אפילו יותר את "העומד מהצד" ואת מודל "הידיים הרבות" - זה לא שאף אחד לא עושה מעשה לעזור, זו לא רק אי לקיחת אחריות, זה פשוט התעלמות.
דנה פאן לוזוןצילום: ניר קידראני כבר לא מחכה שיצטרפו החרדים. אין לי שום רצון להוכיח את צדקת השוויון או אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת. אני רק רוצה מה שכולם רוצים - שקט. הממשלה הופכת את ישראל כולה לסדום, עיר בלתי מוסרית ואכזרית. פעם היה קל להתגאות שאם תיפול ברחוב בניו יורק או בכל מקום בעולם, כנראה ישאירו אותך על המדרכה. היינו אומרים בבטחה שבישראל זה לא היה קורה. כיום קל יותר להביט מהצד.
כשיש כאן כזו ממשלה, שמקדמת השתמטות כשהמדינה מדממת ולא עוצרת את המלחמה, מה שאתה למד זה רק איך לעמוד מהצד ולברוח מאחריות.
הכותבת היא אשת תקשורת, פרשנית פוליטית, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית פוליטית ודוקטורנטית לממשל ומדיניות באוניברסיטה העברית
