כשאנחנו מסתכלים על המלחמה בעזה, נדמה שישראל ניצבת מול שתי אפשרויות ברורות: להמשיך במלחמה, או להפסיק, להחזיר את החטופים, ולחתור לסיומה. כולנו מבינים שהמציאות מורכבת הרבה יותר: יש מידע שאנחנו לא יודעים, שיקולים ביטחוניים ופוליטיים שאינם גלויים לציבור, וגם שאלות מוסריות עמוקות. ובכל זאת, מה שמרתק – ושעליו הייתי רוצה להתעכב – הוא עצם האופן שבו אנחנו מתמודדים עם בחירות כאלה: כשאפשרות אחת היא “להמשיך כרגיל”, והאפשרות השנייה היא “לעשות משהו שונה בתכלית”.
במדעי ההתנהגות אנחנו מכירים היטב את מה שנקרא “הטיית הסטטוס-קוו” - כלומר, כשעומדות בפנינו שתי אופציות, להמשיך או לשנות, אנחנו נוטים לבחור בהמשך. למה? כי ההמשך מוכר לנו, פחות מפחיד, והוא דורש מאיתנו פחות מאמץ נפשי.
נחשוב על אדם ששוקל קריירה חדשה. אם הוא לא מאושר בעבודה הנוכחית שלו, ברור מה הגיוני – לחפש משהו אחר. אבל בפועל, רוב האנשים נשארים באותה עבודה עוד ועוד שנים
נחשוב על אדם ששוקל קריירה חדשה. אם הוא לא מאושר בעבודה הנוכחית שלו, ברור מה הגיוני – לחפש משהו אחר. אבל בפועל, רוב האנשים נשארים באותה עבודה עוד ועוד שנים. לא משום שזו ההחלטה האופטימלית, אלא מפני שהאלטרנטיבה – חיפוש עבודה חדשה, עזיבה, חוסר ודאות – נראית קשה יותר.
להטיה הזו מצטרפת תופעה אחרת, חזקה לא פחות – “השקעת היתר”, או “הטיית העלות השקועה”. ברגע שכבר השקענו הרבה במשהו – כסף, זמן, מאמץ – קשה לנו פי כמה להפסיק. תחשבו על יזם סטארט־אפ. אם הוא השקיע חודש עבודה ו־10,000 שקלים במיזם, יהיה לו קל יותר לוותר אם יראה רעיון טוב יותר. אבל אם עברו שלוש שנים, והוא השקיע שלושה מיליון שקל, הסיכוי שיזרוק הכול ויעבור למיזם חדש - גם אם הרעיון החדש הרבה יותר מבטיח - קטן בהרבה. וזה לא רק עניין של כסף - זה גם רגש, זה אגו, זה תחושת מחויבות. עצם העובדה שכבר הלכנו בדרך מסוימת גורמת לנו להיאחז בה חזק יותר.
מה זה אומר על המלחמה? אני לא מתיימר לדעת מה ההחלטה הנכונה לגבי המלחמה בעזה. אני משוכנע שהסוגיה מורכבת בהרבה ממה שאני או הציבור הרחב יכולים להבין. אבל חשוב שנכיר: עצם המבנה של ההחלטה – להמשיך במשהו שכבר השקענו בו, או לעצור ולעשות דבר אחר – דוחף אותנו כמעט אוטומטית להמשיך.
כדי להמחיש זאת, ננסה ניסוי מחשבתי. דמיינו שהמלחמה בעזה הסתיימה לפני שנה. במשך שנה שלמה לא היינו בעזה, לא השקענו שם כוחות של חיילים, משאבים או דם. ועכשיו שואלים אותנו: האם כדאי לפתוח מחדש במבצע צבאי גדול ולהיכנס לעזה, או להמשיך בדרך אחרת? סביר להניח שהתשובה הייתה נראית לנו שונה לגמרי. חלק גדול מהציבור היה כנראה נוטה יותר להימנע מפתיחת מלחמה חדשה, ולחפש חלופה אחרת. אבל מכיוון שאנחנו כבר עמוק בפנים – עם השקעה עצומה של משאבים, זמן וכאב – קשה לנו פי כמה להפסיק.
המשמעות של כל זה איננה שעלינו להפסיק את המלחמה מיידית, או להמשיך בה בכל מחיר - אלא שאם אנחנו רוצים קבלת החלטות טובה, אנחנו צריכים להיות מודעים להטיות שלנו. הסכנה הגדולה היא שנמשיך במסלול רק מפני שהתחלנו בו, ולא מפני שזה הדבר הנכון לעשות היום. וזה נכון לא רק למדינות ולמלחמות, אלא גם לחיים האישיים שלנו: אנחנו נשארים בעבודות שלא מתאימות לנו, במערכות יחסים שלא מיטיבות איתנו, או בפרויקטים שכבר מזמן איבדו סיכוי – רק משום שהשקענו בהם בעבר.
הטיית הסטטוס-קוו והטיית העלות השקועה הן כוחות פסיכולוגיים אדירים שמעצבים את ההחלטות שלנו – מהקטנות ביותר ועד הגדולות ביותר. במקום להילחם בהן, עלינו להכיר בקיומן
הטיית הסטטוס-קוו והטיית העלות השקועה הן כוחות פסיכולוגיים אדירים שמעצבים את ההחלטות שלנו – מהקטנות ביותר ועד הגדולות ביותר. במקום להילחם בהן, עלינו להכיר בקיומן ולנסות לבחון את המציאות מחדש – כאילו היינו מתחילים מאפס. הניסוי המחשבתי “מה היינו עושים אילו היינו צריכים להחליט היום, מאפס?” יכול לעזור לנו לראות את הדברים בפרספקטיבה אחרת. וכשמדובר בהחלטות בקנה מידה לאומי, חשוב פי כמה שננסה לחשוב כך – גם אם זה קשה, גם אם זה מנוגד לאינסטינקט שלנו.
