יצא לי לבקר בחודשים האחרונים כמה פעמים בעמותה שעוזרת לפצועי המלחמה להתמודד עם הבירוקרטיה. במסגרת הביקורים האלה היו לי המון שיחות עם הפצועים וגם עם הצוות, ומה שנהיה מאוד ברור זה שהלוחמים הפצועים, שנלחמו נגד חמאס ונגד חיזבאללה, מרגישים חסרי אונים מול הבירוקרטיה שהם נתקלים בה כשהם מנסים להשתקם. ומפה מגיעה השאלה: איך זה שאנשים שיכולים לעשות כל כך הרבה בתנאים כל כך קשים, פשוט מוותרים ומאבדים את המוטיבציה שלהם ככל שזה קשור לבירוקרטיה? התשובה קשורה לא רק לחיילים ולא רק לסוג הזה של הבירוקרטיה, אלא למבנה הבסיסי של הבירוקרטיה.
כשחיילים נלחמים מול חמאס או מול חיזבאללה, ברור להם מי לצידם ומי האויב. אבל כשהם חוזרים הביתה, וצריכים להילחם בבירוקרטיה הישראלית, הם מרגישים שהגוף הזה שהם כל כך סמכו עליו והיו חלק ממנו - מדינת ישראל והצבא - נלחם עכשיו נגדם
כשחיילים נלחמים מול חמאס או מול חיזבאללה, ברור להם מי לצידם ומי האויב. אבל כשהם חוזרים הביתה, וצריכים להילחם בבירוקרטיה הישראלית, הם מרגישים שהגוף הזה שהם כל כך סמכו עליו והיו חלק ממנו - מדינת ישראל והצבא - נלחם עכשיו נגדם, וללא ספק הוא לא בצד שלהם. וזאת בעצם הסיבה שהבירוקרטיה היא כל כך קשה: לא בגלל הקושי הפיזי למלא טפסים ולהתקשר ולחכות וללכת למקום הלא נכון, אלא מפני שהיא חוזה שבור בין האדם למערכת, ומסמלת מלחמה מחזית חדשה, ממקום שחשבנו שהוא בצד שלנו.
במערכת שבה האמון הבסיסי הוא לא גבוה, הבירוקרטיה כואבת אפילו יותר - כי כל צעד קטן מתפרש כתמיכה ועדות נוספת לכך שאין באמת על מי לסמוך, והמדינה לא באמת לצידנו.
אז מה אפשר לעשות? כמובן שכדאי לעבוד קשה להקטין את הבירוקרטיה. גם מאוד כדאי להבין כמה הבירוקרטיה הרסנית למוטיבציה האנושית. אבל בינתיים, עד שנשפר את הבירוקרטיה, אפשר לנקוט צעדים קטנים - כמו להסביר לחיילים למה הבירוקרטיה קיימת, להתנצל ולהדגיש שאנחנו בצד שלהם, ושלמרות שזה לא תמיד נראה ככה אנחנו באמת רוצים בטובתם.
עם כל הבעיות שעומדות לפתחנו, יכול להיות שאתם חושבים שלטפל בבירוקרטיה זה לא מאוד חשוב או דחוף. אם אתם חושבים ככה, אני ממליץ שתיפגשו עם כמה מהמפונים, מהמילואימניקים ומהפצועים, בשביל להבין קצת יותר טוב את עומק הכאב והתסכול ואת ההשלכות ארוכות הטווח של הבירוקרטיה.
