תחת מעטה של עסקים כרגיל אל מול המצור המתמשך וחילופי איומים מול ארה"ב, הרפובליקה האיסלאמית חווה את אחד המשברים המורכבים בתולדותיה. זהו משבר שיצא משליטה והפך לנהל את המערכת עצמה. קריסת הערך של המטבע המקומי לשפל חסר תקדים של 200 מיליון ריאל לדולר, היעדרו המתמשך של המנהיג העליון, תחושת השפלה לאומית עמוקה על העדר נקמת מותו של המנהיג שעבר מן העולם, אובדן האמון בהנהגה שדואגת רק לכיסה, והאובססיה לחיג'אב מול התנגדות הנשים הלחץ והשחיקה הכלכלית של עלויות המלחמה ואיומי ארה"ב ועוד. כל אלו חוברים יחד לשחיקה טוטאלית של מה שנותר מעמוד השדרה של המשטר. אם אפשר בכלל לקרוא לו כך.
הכלכלה כגיליוטינה: 200 מיליון ריאל לדולר
כאשר מטבע של מדינה מאבד כמעט לחלוטין את ערכו עד כדי כך שדולר אחד שווה 200 מיליון ריאל, המספרים חדלים להיות נתונים כלכליים יבשים והופכים לזעקה חברתית. עבור האזרח הממוצע באיראן, השוק הפך לזירת הישרדות יומיומית, והפערים העצומים בין האליטה המקורבת למשטר לבין הציבור הרחב הפכו לבלתי נסבלים - יש מי שממשיכים להעלות סרטוני ראווה על בתי קפה נוצצים בזמן שאחרים נאבקים לרכוש ביצה לארוחת הערב. האינפלציה הדוהרת מפרקת את חוזה האמון האחרון שקישר בין חלקים מהציבור לבין השלטון - ההבטחה ליציבות ולביטחון כלכלי בתמורה לצייתנות פוליטית. וכשהארנק ריק לחלוטין, הפחד מפני מנגנוני הביטחון מתחיל להתפוגג, כי מה בעצם עוד נותר לאדם לאבד? השעון עד לסבב ההפגנות הבא מתקתק, ואוחזי מושכות המשטר מבינים זאת היטב.
הפגנות באיראן
פצע עמוק נוסף במערכת המשטר נוגע לכשל הסמלי - ההתנקשות בעלי חמינאי הכתה את צמרת המשטר בהלם, ומאז שורר ואקום מנהיגותי סביב דמותו של ה"מנהיג הנעלם" בעוד המשטר מנסה לשדר עסקים כרגיל. אלא שהאיום המסוכן ביותר על משטרים טוטליטריים מעולם לא היה רק האופוזיציה שבחוץ, אלא התפוררות ה"בייס" שבפנים. בקרב חוגי תומכים רחבים באיראן- גורמים שהיו בעברם נאמני משטר אדוקים ולאומנים קשוחים, גוברת תחושת זעזוע עמוקה לנוכח מה שמוגדר כ"רפיסות" מוחלטת מול המערב. הציפייה לתגובה עוצמתית על חיסולו של ח'מינאי התחלפה בתסכול מר על ניסיונות ההנהגה לקדם מו"מ ולשמור על עורם. בעיני איראנים רבים שראו עצמם כתומכי הרפובליקה האיסלאמית, הטרגדיה הגדולה אינה רק שעוצמת אויביה גברה, אלא שהמשטר שאיים פעם להשמיד מדינות הפך בעצמו למוכה, רופס וחסר אונים. אין דבר שמערער משטר דתי-רדיקלי יותר מאשר ההכרה של תומכיו כי ה"אריה" שלהם אינו אלא חתול שחושש מהצל של עצמו. זהו שבר אמוני עמוק.
ההתנקשות בחמינאי הכתה את צמרת המשטר בהלם, ומאז שורר ואקום מנהיגותי סביב דמותו של ה"מנהיג הנעלם" בעוד המשטר מנסה לשדר עסקים כרגיל. אלא שהאיום המסוכן ביותר על משטרים טוטליטריים הוא התפוררות ה"בייס"
ודווקא בשעה שבה הלגיטימציה של המשטר מצויה בשפל חסר תקדים, ובעוד הכלכלה והבסיס הנאמן מתרסקים מתחתיו, בוחרת ההנהגה לנקוט בצעד הממחיש יותר מכל את ניתוקה המוחלט: העמקת האחיזה בחברה באמצעות הידוק קנאי של אכיפת חוקי החיג'אב. במקום להפגין גמישות, המשטר משקיע משאבים עצומים במלחמה חסרת סיכוי נגד הנשים ברחובות. הניסיון הזה להטיל מרות באמצעים כוחניים מתפקד כבומרנג קטלני. עבור ציבור רחב כולל אזרחים שקודם לכן נותרו אדישים. האכיפה הנוקשה הפכה לסמל לעיוורון שלטוני מוחלט. היא הופכת כל רחוב לזירת התנגשות יומיומית, ומחוררת עוד יותר את מעטפת הלגיטימציה. האזרחים רואים בשלטון גוף שאינו מספק לחם, אינו מספק ביטחון, ומצטיין אך ורק בדיכוי החירויות האישיות.
דנה שמחצילום: יקיר אסידוהתמונה בשטח מורכבת בהרבה ממאבק בינארי פשוט. הסדקים חוצים כעת כמעט את כל השכבות החברתיות - החל באכזבתם הקשה של אנשי ה"בייס" הנאמן והאדוק שמתחילים לפקפק באופק האסטרטגי של ההנהגה, וממשיך בזעם של דור צעיר שאינו מבקש עוד רפורמות, אלא את נפילת המשטר כולו. זוהי התפוררות של לגיטימציה שאין ממנה דרך חזרה: הציבור כבר מזמן אינו מאמין ביכולתם של אנשי הדת לנהל מדינה מודרנית. שעון החול של הרפובליקה האיסלאמית הולך ואוזל, והשאלה אינה האם המערכת תשתנה, אלא באיזו עוצמה יתפרץ הר הגעש הזה מבפנים.
דנה שמח היא חוקרת עצמאית, פרשנית ומרצה המתמחה בהבנת הרחוב האיראני ותהליכי מחאות אזרחיים מאז המהפכה ועד היום
