עינב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן צנגאוקר, אמרה הבוקר (שני) מול מטה הליכוד בתל אביב כי "אף אחד לא צריך להישרט בשביל להשיב הביתה את החטופים. אף אחד לא צריך להיפצע ובטח שלא להיהרג - כשאפשר להחזיר את כולם בהסכם כולל וסיום המלחמה".
(צילום: עידו ארז)
צנגאוקר דיברה במפגן משפחות חטופים ופעילות מחאת הנשים. "612 ימים שהילד האהוב שלי מוחזק בגיהינום בשבי החמאס, 612 ימים שאני לא נושמת, לא אוכלת ולא ישנה. מתן שלי מתמודד בשבי עם ניוון שרירים, עם כאבי תופסת מהתכווצויות, הוא לא מסוגל לעמוד על שתי רגליו, הוא לא מסוגל לאכול מרוב כאבי בטן. התינוק שלי בדיכאון ואין לי איך לנחם אותו. חלאס", היא אמרה. "מתן שלי, אנחנו נלחמות עליך כל יום. אל תוותר, אל תרים ידיים, אנחנו לא מוותרות עליך פה. מהיום הראשון שאילנה יצאה מהשבי היא נלחמת עליך. אנחנו לא שוכחות ולא נפסיק עד שתחזור אלינו".
אילנה גריצ'ווסקי, בת הזוג של מתן, אמרה באירוע: "כל בוקר, כל לילה זה ללכת לישון ולהתעורר בדמעות. לשים מסכה על הפנים עם חיוך כדי לצאת להילחם, כי חמאס לא שבר אותי והממשלה לא תשבור אותי. מי שהשתחרר מנסה לצאת לשיקום, שיקום שקרי, כי אי אפשר באמת להשתקם עד שכל האחים והאחיות שלנו יחזרו. הממשלה שלי לא עושה מספיק כדי להחזיר את האחים והאחיות שלנו. אני דורשת מכם, די, די תנו לנו לצאת לשיקום".
טל קופרשטיין, אביו של החטוף בר קופרשטיין, סיפר כי בר יכול היה לברוח ממסיבת הנובה, שם עבד כסגן קב"ט, אבל בחר לעזור. "כשהגיעו המחבלים, בר סייע לפצועים. הוא נסע לפטיש עם ריינג׳ר ארבע פעמים, יכול לברוח, אבל בחר לחזור לתופת", אמר האב. "הוא לקח נשק משוטרים שמתו ונלחם במחבלים. באחת הנסיעות לפטיש, שם חוסם עורקים לשני גבאי ואמר בטלפון לאבא שלה שלא יגיע כי יש הרבה בלגן. בר לקח את שני לאמבולנס הדמים שבו נרצחה".
האב, שעבר תאונת דרכים קשה ובשנים האחרונות לא דיבר ולא הלך, הוסיף כי "גילינו על החטיפה של בר ב-11 בבוקר, כשהתפרסם סרטון הזוועה בו הוא אזוק בידיים וברגליים, עם חוט קשור מסביב לגרון. גם ברגע הזה, בר צעק למחבלים את שמו ומבקש שיטפלו באלקנה בוחבוט הפצוע. זה בר, תמיד דואג לאחרים לפני שדואג לעצמו. בשנה האחרונה אני עובד עם קלינאית תקשורת, ולמדתי לדבר מחדש. היום אני יכול לעמוד כאן ולספר לכם על בר".
באירוע נאמו גם אורית מנצור והדס צוברי, הדודות של התצפיתנית נעמה לוי ששוחררה מהשבי בעסקה האחרונה: "ארבעה חודשים וחצי עברו מאז שנעמה חזרה אלינו – נצח עבור משפחות החטופים שנותרו מאחור. אנחנו מחזיקות ביד תמונות של מי שנחטפו – זוגות-זוגות: אחד מהם חזר הביתה, והשני עדיין מוחזק בעזה. התמונות האלה מזכירות לנו את הפער – בין אלה שזכינו לחבק שוב, לבין אלה שעדיין מחכים. זה פער שאי אפשר להשלים איתו – והוא מלווה אותנו כל הזמן.
"נעמה עברה גיהינום. היא סיפרה לנו על התנאים, על הפחד, על הזמן שעמד מלכת. היא סיפרה גם על הרגע שבו פגשה את מתן אנגרסט, לוחם מנחל עוז, שהיה פצוע. היא שמעה שהוא לא אכל הרבה זמן, והגישה לו את שקית העוגיות הקטנה שהייתה לה. מחווה קטנה, שמגלמת את מה שחיזק אותם שם – ערבות הדדית, גם בתנאים בלתי אפשריים. מתן ונעמה, שניהם חיילים מנחל עוז. שניהם עברו זוועות שקשה לתאר. נעמה חזרה הביתה, ואנחנו מלאות תודה על כל רגע איתה, על כל נשימה שלה באוויר החופשי. אבל הלב שלנו מסרב לשמוח שמחה שלמה, כל עוד מתן – ויתר החטופים – עדיין שם. איך ייתכן שאחד חוזר, והשני נשאר?".
לפי שעה, חמאס נותר איתן בעמדותיו הקשיחות: בארגון הטרור לא מאמינים שישראל לא תחזור ללחימה, ומסרבים לרדת מתחת לדרישתו לשחרר 20 חטופים במסגרת השלב הראשון. למרות שהוא מאותת על נכונות לדון במתווה וויטקוף, בפועל הוא דורש ערבויות אמריקניות לסיום המלחמה, נסיגה של ישראל משטחים שהיא אינה מתכוונת לפנות - ומסרב לשחרר עשרה חטופים תוך שבוע כפי שמציע המתווה, אלא מעדיף לפרוס את השחרור לאורך 70 ימים של משא ומתן. הדרישה המרכזית שלו נותרת ללא שינוי: סיום מוחלט של המלחמה.
ישראל, שלא מוכנה עדיין לסיום המלחמה, לא מוכנה בינתיים לאף אחת מהדרישות של חמאס - ובין הפערים הללו מנסות לתווך ארה"ב, מצרים וקטאר. אם בשבועות רגילים לרוב נוטים בקטאר ובמצרים לפזר אופטימיות, ולפרסם דיווחים על מתווים והצעות שעל הפרק, הפעם גם זה לא קורה - ישנה דממת אלחוט. בפועל, אין משא ומתן, אלא ניסוחים מאחורי הקלעים של מתווים והצעות שעדיין לא מתכנסים לכדי הצעה של ממש. בישראל יש גם מי שטוענים שהאמריקנים לא באמת עוסקים בזה, וכי הנושא לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם.
