קלמן ליבסקינד, שאני רואה בו חבר, שבר את ליבי כשבחר להשתלח בתל־אביב, העיר שלי, כי אין בה לטעמו מספיק נופלים - האינדיקציה שיצר לתרומה ואהבת המולדת.
לתיאוריה הזו הוא הביא נתונים ומומחים. אבל כיאה לסטטיסטיקה היא כמעט תמיד עניין של אריזה. הרי קלמן לא השתמש בתל־אביב - "בירת השמאל" - סתם. הוא יודע שיש מי שיקרא את הדברים, יכעס וישנא עוד יותר איזו קהילה מדומיינת של דמונים.
רק מה? זה לא נכון. דווקא ערים שמזוהות עם האופוזיציה - כמו מודיעין־מכבים־רעות, הוד־השרון - מובילות את טבלאות הגיוס והשירות המשמעותי. תל־אביב חייבת להימדד תוך הבנת ההטרוגניות שלה. מהם אחוזי הגיוס בצפון המבוסס מול הדרום המוחלש? לאן הולכים בוגרי התיכונים היוקרתיים מול אלו מהתיכונים דלי התקציבים?
בתי הבכורה סיימה עכשיו תיכון. כל החברים שלה כרגע או מגויסים ליחידות עילית, או שינשינים או במכינות. היא תהיה מש"קית נפגעים. תפקיד קשה, בוודאי היום. כמה נשים מתגייסות בתל־אביב לתפקידים משמעותיים? מה אחוז היוצאות לקצונה מהעיר? אופס. זה לא בטבלה.
מספרים וסטטיסטיקה יודעים לייצר נרטיב. מספיק שמניחים אותם בצורה מסוימת. יש דוגמה מפורסמת שמראה התאמה מדאיגה בין מספר הטביעות למוות בבריכה למספר הסרטים שמופיע בהם ניקולס קייג' באותה השנה. מה הסיפור? האם ככל שאנשים טובעים יותר בבריכות קייג' זוכה בתפקידים? האם הליהוק שלו גורם לאנשים להטביע עצמם? כלומר, מספרים לבד לא מספיקים.
אני מסכימה עם קלמן יותר מאשר עם רוב חבריי. שנינו מאמינים גדולים בסולידריות, בהשכלה, במדינה המטורללת שלנו, באנשים, בחן ובחסד וברחמים
אני מסכימה עם קלמן יותר מאשר עם רוב חבריי. שנינו מאמינים גדולים בסולידריות, בהשכלה, במדינה המטורללת שלנו, באנשים, בחן ובחסד וברחמים. השנתיים האחרונות היו עבורי התעוררות, הבנה שהציונות הדתית שותפה לדרך, ואולי בגלל זה המילים של קלמן שברו את ליבי.
בעוד כמה ימים, ביום כיפור, אני מקווה שמי שקורא את השורות האלה ייקח חמש דקות של חשבון נפש. את מי משרתת השנאה שלנו? 1. את האלגוריתם. 2. אנשים שאין להם קהל בלי להמציא אויב. 3. האויב. אותנו, האזרחים, בוודאי שלא. האחריות לעצור אותה היא על לוחמי המקלדת והלשון, מאיצי החֵמה וחובבי הלייקים.
הטור המלא מתפרסם היום במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות"
