אין לי מילים.
אני לא יודע איך אתם מסתובבים בימים האלה בתוך המעגל האינסופי של ייאוש-זעם-דיכאון, אבל אני, לפחות, הפסקתי למצוא את המילים – וזה המקצוע שלי, למצוא אותן – ועברתי להיות כמו כל בעל חיים ממוצע: מסוגל רק להרגיש, לא לנסח. ומה שאני מרגיש הוא תמיד אותו מעגל רגשות רפטטיבי: ייאוש, זעם, דיכאון.
אני לא יודע אילו מילים אפשר עוד לומר על הטרגדיה הבלתי נתפסת של משפחת ביבס. "בלתי נתפסת", אמרתי? קלישאה. מילים שהן קלישאה.
ואני שומע את המילים והקלישאות מכל עבר; את ה"סליחה", את "הלב נשבר", את "אתם לא לבד", את "נעבור את היום הקשה הזה" והשירים העצובים ברדיו, את כל המילים הקטנות והגדולות שלא מסוגלות בכלל להתחיל ללכוד או להכיל או להקיף את הדבר העצום הזה; את תועפות המוות המיותר, המופקר, השרירותי, הנורא. את האשמה. את הזעם הגואה שיש לו יותר מדי כתובות – חמאס, נתניהו, ממשלת ישראל, הרצי, חליוה, הרשימה יכולה להימשך או להשתנות בחופשיות עוד ועוד בהתאם לפוזיציה שלכם – ואת הייאוש חסר האונים שהוא התחנה הסופית שכל זה מוביל אליו.
אני שומע את כל מה שנאמר, ואין לי מה לומר עוד. נגמר לי. אני אפילו לא רוצה להגיד "סתמו". אל תסתמו. רק קחו בחשבון שמילים כבר לא עושות או מזיזות כלום. שמענו את כולן, השתמשנו בכולן. ולא למדנו דבר.
ועכשיו התחושה היא שאפסו המילים. כלומר, אפשר להמשיך לשפוך גלונים מהן – ובכל יום בכל רשת חברתית יישפכו גלונים מהן, תהיו בטוחים – וזה לא ישנה כלום לייאוש-זעם-דיכאון. זה לא יצליח ללכוד אותן בצורה ברורה, לתת איזה מענה או מיקוד לתחושות הופכות-הקרביים האלה, בטח שלא לנחם מישהו, בוודאי שלא לשנות משהו.
ומה כבר ישנה משהו? כלום לא ישנה כלום עבור משפחות ביבס, אלגרט, יהלומי, מנצור, עידן, ליפשיץ – וזאת רק הרשימה מהשבוע, חכו לשבוע הבא
ומה כבר ישנה משהו? כלום לא ישנה כלום עבור משפחות ביבס, אלגרט, יהלומי, מנצור, עידן, ליפשיץ – וזאת רק הרשימה מהשבוע, חכו לשבוע הבא. כלום לא ישנה עבור הממשלה הזו. כלום לא ישנה עבור עולם שלא מסוגל להבין את מה שהוא רואה. כלום לא ישנה עבור ישראלים שלא יכולים למצוא בתוכם בדל אנושיות או מחויבות לציווי היהודי הבסיסי. עבור מי שישבו השבוע עם פמלייתם בביזנס של אל על בדרך חזרה מעוד ביקור רשמי וחסר משמעות במדינה שאיננה המדינה היחידה שבה הם אמורים להיות ולעבוד כרגע.
מילים בטח שלא ישנו. מעשים ישנו? אילו מעשים? הפגנות? מחאות? צעדות? פוסטים ברשתות? כלום לא משנה. הייאוש רק מחליש את הזעם, והזעם המוחלש מוביל לדיכאון, והדיכאון מוביל לייאוש, וחוזר חלילה.
ואין מילים. רק תחושות, והחירות לנוע ביניהן במעגל.
וכשאין מילים – או כשמילים הופכות חלולות – נותרות רק הברוטאליות הגולמית, ולצידה, חייבים לזכור, התקווה הגולמית. אחת מהן תנצח. לא היום. לא השבוע. אבל בטווח הנראה לעין.
ואולי אחרי שהקרב יוכרע, יהיו לנו מילים חדשות שיוכלו להתחיל להגדיר מציאות חדשה. איומה או מבטיחה, אבל מוכרעת. כזו שאולי נוכל, סוף-סוף, להתחיל להתמודד איתה.
