המושג "הרתעה" נמצא במרכז השיח הציבורי בישראל ובעולם. התאוריה הרווחת אומרת שכאשר יש עונש משמעותי על פעולה מסוימת, אנשים יימנעו מלעשותה. ההנחה הזו מבוססת על רעיון רציונלי: אנשים מחשבים את העלות מול התועלת, ואם הפער ביניהן לא שווה את זה – הם יימנעו מהפעולה. אך האם ההרתעה באמת עובדת במציאות?
נתחיל בדוגמה יום-יומית – נהיגה תוך שימוש בטלפון. תאורטית, נהג שחושב על שימוש בטלפון בזמן הנהיגה אמור לשאול את עצמו: "מה התועלת ומה הסיכון?" ולשקלל את החשיבות של לשלוח מסרון כרגע מול האפשרות של תאונה, פגיעה ברכוש, פציעה או אפילו מוות. המדינה מוסיפה הרתעה נוספת בדמות קנסות ושלילת רישיון. לכאורה, זה אמור להוריד את מספר הנהגים שמבצעים את העבירה – אך בפועל, השינוי לא גדול ורבים ממשיכים להשתמש בטלפון בזמן נהיגה. מדוע? משום שבחיי היום-יום ההרתעה בעצמה היא לא שיקול מאוד משמעותי בהחלטות שלנו. יש גורמים אחרים שמשפיעים על ההתנהגות שלנו כמו מה שנראה לנו נכון כרגע, תפיסת הסיכון האישית, והחשיבה לטווח קצר.
ניקח דוגמה מורכבת יותר – עונש מוות. יש מדינות בארה"ב בהן קיים עונש מוות. האם שיעור הפשעים החמורים במדינות הללו נמוך מאשר במדינות שבהן אין עונש מוות? לא! מחקרים מראים שעונש מוות אינו מרתיע רוצחים מלבצע פשעים. רוב מבצעי הפשעים הללו פועלים מתוך דחף רגעי והשאלה של אם הם ייתפסו ומה יהיה העונש אפילו לא חולפת בראשם – ולכן, הרתעה אינה מרכיב משמעותי בשיקוליהם.
ניקח דוגמה מורכבת יותר – עונש מוות. יש מדינות בארה"ב בהן קיים עונש מוות. האם שיעור הפשעים החמורים במדינות הללו נמוך מאשר במדינות שבהן אין עונש מוות? לא!
ומה לגבי ישראל? לאורך השנים ישראל חוותה אירועים נוראיים שלא רק לא "הרתיעו" אותנו. להפך, הזוועות שעברנו רק חיזקו את המחויבות שלנו למשפחה, לחברים, למדינה וגם ליהדות.
ב-7 באוקטובר ואחריו הייתה נהירה של ישראלים בחזרה למדינה, והתנדבות בכזו מידה שצריכה לרגש את כולנו. מה שבטוח זה שלמרות הזוועות הרתעה לא הייתה שם.
מה שהיה זה ההפך מהרתעה
אז פה נשאלת השאלה: אם הפשעים הנוראיים של חמאס לא הרתיעו אותנו, האם אנחנו מיוחדים והרתעה עובדת על עמים אחרים אבל לא עלינו? או שאולי הרתעה היא פשוט לא כלי כל כך אפקטיבי?
אם נבחן את מדיניות ההרתעה של ישראל מול הטרור הפלסטיני, נראה כי גם שם התוצאה דומה. חיסולים ממוקדים, מבצעים צבאיים והרס בתים לא הצליחו למנוע באופן משמעותי את המשך הטרור. במקום להירתע, פעמים רבות ארגוני הטרור רק התחזקו, והלוחמים הפכו לשהידים נערצים בחברה הפלסטינית.
דן אריאלי צילום: יונתן בלוםהמשמעות היא שאם הרתעה אינה התשובה לכל בעיה, עלינו לשאול: איזו מדיניות כן תעבוד? במקום להתמקד רק בהרתעה, אולי הגיע הזמן לחשוב על גישות נוספות – כלכליות, דיפלומטיות, חינוכיות – שיביאו לתוצאות טובות יותר בטווח הארוך. לדוגמה, אופק פלסטיני עשוי להפחית את המוטיבציה לטרור בקרב צעירים. פתרונות מדיניים יכולים לצמצם את מקורות ההסתה. במילים אחרות, אם נבין שההרתעה לבדה אינה מספיקה, נוכל לפתח מדיניות חכמה ומקיפה יותר שתספק בטווח הארוך ביטחון אמיתי, ולא רק אשליית התקדמות.
