"גיליתי שבן אדם זו חיה ששורדת בכל מצב", סיפר הבוקר (יום רביעי) שורד השבי מקסים הרקין. "כמה שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים את הגוף שלנו - אנחנו לא מכירים כלום. לא יודע איך שרדנו את המצבים שהיינו בהם, לא יודע איך אנחנו מצליחים היום ללכת ולנשום". בעזה עדיין מוחזקים ארבעה חטופים חללים - מני גודארד ודרור אור מבארי, לוחם היס"מ רן גואילי ואזרח תאילנד סונטיסק רינטאלק.
בכנס הלאומי הראשון לרפואה צבאית בהובלת חיל הרפואה סיפר הרקין על ההרעבה והעינויים שעבר בשנתיים בהן הוחזק בשבי חמאס. "כל השנתיים הרעיבו אותנו, אבל בחמשת החודשים האחרונים היו מצבים שהיינו אוכלים 350 קלוריות ליום, לפעמים פחות. היו גם 30-27 שעות שלא אכלנו בכלל. איבדתי קרוב ל-40 ק"ג. הרעב מגיע למצב שאתה כבר לא מרגיש אותו. אחרי חמישה חודשים שמרעיבים אותך, אתה אמור לצאת על אלונקה, והצלחנו לצאת על הרגליים".
שירה, אחותו של החלל החטוף רס"ל רן גואילי
(צילום: ליאור שרון)
הפאנל נערך בראשות קצין רפואה ראשי, תא"ל ד"ר זיוון אביעד-בר, והשתתף בו גם שורד השבי שלומי זיו, שהוחזק בשבי במשך 246 ימים, וחולץ במבצע ארנון. "בשעות הראשונות אתה עדיין לא באמת מבין שאתה בשבי", סיפר זיו. "אבל אחרי שאתה כפות וסוגרים לך את העיניים, ומתחקרים אותך, אתה מבין שאתה באמת בשבי. קשרו אותנו חזק, והייתה חקירה אינטנסיבית לדעת אם אנחנו אנשי צה"ל. אז נופל האסימון".
"ברגע שהגעתי לעזה זרקו אותי על הרצפה עם הפנים למטה, ואמרתי לעצמי שמעכשיו כל יום זו מתנה", הוסיף הרקין. "הבנתי שזו המציאות שלי, ושהכול בלתי צפוי", הוא אומר. לדבריו, ביממה הראשונה של השבי, מרוב לחץ, הוא לא הצליח לעשות את צרכיו. "לאט לאט אתה מתחיל להבין מה קורה סביבך. אתה עדיין בשוק, אבל מעכל איכשהו את המצב".
בכנס סיפרו השניים על שגרת יומם בשבי. זיו סיפר כי אסור היה להם לדבר, מחשש שהשכנים ישמעו כי במקום נמצאים חטופים ישראלים, וכי את רוב היום הם העבירו במשחקי קלפים. הרקין הוסיף כי הם היו צריכים לבקש אישור בכל פעם שרצו ללכת לשירותים, שבהם לא היו מים. "מורידים מים באסלה פעם בשלושה-ארבעה ימים. כשאתה רק פותח את הדלת אתה מת מהריחות. היינו מקבלים משחת שיניים פעם בחודש וחצי, וגם לא מלאה. הייתה מברשת שיניים לשלושה אנשים, וכמובן שאתה מוגבל במים, אם זה לשתייה, ואם זה לשטוף ידיים".
זיו סיפר שמהר מאוד הוא הבין ש-251 ישראלים נחטפו, ורבים נרצחו. "הם מאוד שמחו והתרברבו. אמרו שזה ייגמר מהר ויעשו עוד שבעה באוקטובר", הוא אמר. הוא ציין שהשובים הראו לחטופים "את כל מה שרע. לא ידענו על דברים טובים, חוץ מהעסקה הראשונה". השניים סיפרו גם על הכוח שקיבלו, כשידעו שמחוץ לעזה נלחמים על שחרורם.
זיו, שמתמודד עם פוסט טראומה כבר משירותו הצבאי, שיתף כי הכלים שקיבל בזמנו להתמודדות עזרו לו גם בתקופת השבי. "לנהל את הסיטואציות, לנהל את העצבים כי סך הכול מענים אותך, דורכים עליך, יורקים עליך, אתה יכול להגיב בשנייה אחת עם היד, גם אם לא משהו אלים, רק להרחיק את המחבל ממך ואתה לא יודע איך זה יסתיים".
על החילוץ מהשבי, במבצע משותף של צה"ל, השב"כ והימ"מ, מספר זיו: "זה התחיל כמו כל בוקר רגיל, התיישבנו לקרוא על האיסלאם, ולא עברה דקה, אפילו פחות, ושמענו פיצוץ. אחרי כמה שניות שמענו ירי בתוך הבית. הבנתי שזה צה"ל, כי אף אחד אחר לא יכנס לשם ככה".
"לוחם פגש אותי ואמר לי 'עברית עברית, שם שם', ואתה לא מאמין שאתה שומע את זה. הצבעתי ישר על הקעקוע שלי ואמרתי 'שלומי זיו'. זה היה רבע שעה של פחד, עצבים וגיהינום מסביב, עד שהגיעו שייטת 13 עם 15 נמרים וטנקים. בכל פעם אני מזכיר את זה ועולה בי צמרמורת של העוצמה. עלינו לנמר, נסיעה של שעה וחצי בתוך עזה, עד שהגענו למסוק ומשם הביתה, לשיבא".
אחות החלל החטוף רן גואילי: "מפחדים שזו תהיה השגרה שלנו"
הבוקר התראיינה לאולפן ynet שירה גואילי, אחותו של החלל החטוף רב-סמל רן גואילי שעדיין בעזה. היא סיפרה על חוסר הוודאות של משפחתה ואמרה כי היא מפחדת שרן "יישאר שם לבד ולא יחזור בכלל. תחושות לא קלות, אתה לא יודע בדיוק מה הולך לקרות, מתי זה ייגמר. אנחנו מפחדים שזה לא ייגמר בכלל ושזו יהיה השגרה שלנו".
"עברו עליי שנתיים מאוד קשות", סיפרה גואילי על האובדן. "צריך גם להילחם ולהישאר חזק כדי שהוא יחזור, וגם להתעסק עם העצב והקושי. השגרה שלי השתנתה לגמרי, והאופי שלי השתנה. אני לא יודעת אם הייתי יותר חזקה ונהייתי פחות, אבל אני כבר לא אהיה אותה שירה. אין לנו סגירת מעגל. זה קשה, זו סיטואציה שלא דמיינו שאני אהיה בה. אני לא אחות שכולה, אני אחות של חטוף. עד שרן לא חוזר, אז אני לא יודעת מה איתו".
