"איך את יכולה להיות בטלפון בזמן שמשפחות וחברים של חטופים מדברים בדיון?", איך יכולתי, באמת, תהיתי לעצמי.
זה כבר זמן מה שכולנו חיים בתוך השאלה הזו, "איך אפשר?". התשובה ברורה. 658 יום. בתחושה זה נצח, וגם הרף עין. לפני חמישה ימים ישבתי בדיון בוועדה לבטחון לאומי בכנסת. הגעתי לייצג את "המתמרנות", קבוצת נשות מילואימניקים שאני חלק ממנה. התארגנות שקמה בתחילת המלחמה כדי לדאוג שהקול שלנו לא יפסיק להישמע וכדי לדאוג לחוק גיוס אמיתי. ישבתי שם יחד עם משפחות וחברים של חטופים. הם דיברו - ואני הייתי בטלפון. פשוט לא להאמין. האם נהייתי אדישה? האם לא הקשבתי להם? האם הלב שלי לא במקום הנכון?
ברור שהקשבתי להם. הקשבתי לכל מילה. הקשבתי כשהם סיפרו שהם לא ישנים בלילה, כשסיפרו שהם כבר לא נושמים, כשסיפרו שהם לא יכולים להחזיק את זה יותר. הקשבתי כשהם התגעגעו לזכרונות משותפים. הקשבתי כשרעד להם הקול וגם כשהתחזק לצעקה. הקשבתי לתחושות שלהם ולמילים שלהם - שהן גם המילים שלי. ותהיתי - האם בדיון הזה יש בכלל מקום לקול שלי? אנחנו יוצאים למשימה גם עבורם, כדי להחזיר אותם, החזרה שלהם היא שמחזיקה אותנו וגורמת לנו לצאת לעוד סבב ועוד סבב. אך תוך כדי שהקשבתי להם התייעצתי עם חברותיי, נשות המילואימניקים, אלה ששלחו אותי לשבת לצידן: האם לדבר עכשיו? האם להשמיע את קולי מסביב לשולחן הזה?
שני נושאים משמעותיים הסעירו את סדר היום הציבורי השבוע: העסקה שאולי מתגבשת וחוק הגיוס. משפחות החטופים, עייפות ותשושות, כואבות, מאוכזבות וכועסות, הגיעו לכנסת שוב, כדי להשמיע קול. גם אנחנו היינו שם. סיטואציה הזויה וכואבת מאין כמותה. ערימות של כאב נישאות על כתפיים עייפות, ואין איפה להניח. הזמן מוגבל מאוד, הקשב עוד יותר. הלבבות קשים.
מסדרונות ומבואות הכנסת מלאים תקרות גבוהות וחלונות גדולים ושקופים, אבל האטימות סוגרת על שוכני המשכן. התחושה היא שבזירות הקרקס האלה, נותרנו גלדיאטורים שמתחרים על זמן במה - ומי בכלל רוצה לקחת זמן במה למשפחות חטופים? לא אני.
האיזון הדק שבין שני האי-אפשרים
מצאתי את עצמי יושבת סביב השולחן, בהתלבטות מייסרת איך ומתי לפתוח את הפה. חוק "הגיוס" שמנסה הקואליציה לחוקק יביא אסון בטחוני וכלכלי מתמשך על מדינת ישראל. לעבור על זה בשתיקה אי אפשר. להתפרץ לדבריו של אבא שבנו שבוי בעזה גם אי אפשר. את האיזון הדק שבין שני האי-אפשרים האלה ניסיתי להבין תוך כדי שהשעון מתקתק וחברי הכנסת זולגים מהחדר בחוסר עניין או סבלנות. באיזשהו שלב זה היה כנראה מוגזם מדי. "איך אפשר להיות בטלפון כשחברים ומשפחה של חטופים יושבים לידך ומדברים", שאלה אותי מתנדבת שמלווה אותן. שאלה חשובה וצודקת. שאלה ששברה אותי. הפנים ההלומות שלי הכעיסו אותה אפילו יותר.
בטלפון עודדו אותי המתמרנות, נשות המילואימניקים. הן התעקשו שהקול שלנו חשוב, גם עכשיו. הגב שלהן עיצב את עמוד השדרה שלי באותם רגעים, בזירה הכואבת הזו. משפחות החטופים אמרו את דבריהן. העזתי ואמרתי את דברי. התחרות הסתיימה וחדר הועדה התרוקן.
אמונה קליין בר-נויאחרי שכל הקולות נשמעו שרר רגע של יחד עדין בחדר. "אנחנו ביחד. אנחנו ביחד בזה", הם אמרו לי - ואני אמרתי להם. בחלל האטום והמר של הכנסת התחבקנו פתאום. ייחלנו לבשורות טובות. הכאב עדיין היה על כתפיהם, ולהבדיל - על כתפינו. המנוחה עדיין לא הייתה קרובה. אבל האהבה פתאום נכחה במשכן הכנסת והרחיבה מעט את הלב ואת המחנק.
כשאני נושאת עיניים קדימה, לנסות ולפעול כדי שיהיה פה טוב יום אחד, אני תוהה לעצמי שוב איך אפשר. איך נגזר עלינו להיות גלדיאטורים בקרקס הזה? איך אפשר לעצור את הסחרור בלי לקחת חלק במשחק המטורף, בלי לפגוע זה בזה, בלי שהפצעים הפעורים יתנגשו אלו באלו? כנראה שאי אפשר. המרחב שבו עלינו להניח את כאבינו זה לצד זה מצומצם על ידי חוקי המציאות. הפיזיקה של הזמן והמרחב מגבילה את הביטוי של כאב ופחד ותקווה שאין להם גבול. ובכל זאת - אנחנו ביחד בזה. בתפילה חזקה, ובניסיון הבלתי פוסק להאמין ולקוות, שיבואו עלינו בשורות טובות.
אמונה קליין בר-נוי, חברה בארגון "המתמרנות" - נשות מילואימניקים
