יש רגעים בהיסטוריה של אומות שבהם כבר אי אפשר להמשיך להעמיד פנים - מדינת ישראל נמצאת בדיוק ברגע כזה. הגענו לרגע הספציפי הזה לא בגלל איראן, לא בגלל חיזבאללה ולא בגלל חמאס.
7/10 בקיבוץ בארי
(צילום: דובר צה"ל)
הגענו לרגע הזה בגלל שאנחנו ממשיכים לספר לעצמנו סיפורים במקום להתמודד עם המציאות. שנים העולם בחר להאמין לאיראן, להאמין להסכמים, להבטחות, לפקחים, להצהרות. בכל פעם מחדש מכרו את אותה אשליה, עוד הסכם, עוד פסגה, עוד הפסקת אש, עוד התחייבות חגיגית.
בכל פעם מחדש דיברו על פשרה היסטורית, על פריצת דרך, על רגיעה אזורית - ובכל פעם מחדש איראן הרוויחה את הדבר היקר ביותר עבורה, זמן.
זמן להתעצם. זמן להתחמש. זמן לבנות כוח. זמן להרחיב את השפעתה באמצעות הפרוקסי, שלוחותיה בלבנון, בעזה, בתימן ובמוקדים נוספים ברחבי המזרח התיכון.
זהו לב השיטה האיראנית: לא לנצח בכוח אלא לנצח באמצעות סבלנות, באמצעות מניפולציה ובאמצעות היכולת לגרום לעולם להאמין למה שהוא רוצה לשמוע.
האגו הפרסי
כאשר מדברים על "האגו הפרסי", אין הכוונה לעלבון או לכינוי גנאי. מדובר בתפיסת עולם עמוקה שלפיה איראן רואה את עצמה כמעצמה היסטורית ותרבותית שאינה חייבת דין וחשבון לאיש. בתפיסה הזאת, הסכם אינו סוף הדרך, הוא אמצעי. הפסקת אש אינה פתרון - היא הזדמנות. משא ומתן אינו ויתור - הוא כלי להשגת זמן.
זו תורה שלמה ואיש בעולם עוד לא נגע בה כי קיים כאן פחד שמניע אומות. פחד שמניע מעצמות מלהתמודד עם הבעיה העולמית שנקראת איראן וזו הסיבה שהעולם פעם אחר פעם מתקשה להבין את איראן.
הוא חושב במונחים של פתרון סכסוכים כשאיראן חושבת במונחים של מאבק ארוך טווח.
היא יודעת לחייך למצלמות, לדבר על שלום, להשתתף בפסגות בינלאומיות ולהבטיח הבטחות מרגיעות, ובמקביל להמשיך לפעול במסלולים הנסתרים שלה. מדינה שמתנהלת באמצעות שכבות של הסתרה.
מדינה שהפכה את השקר לכלי מדיני, מדינה שיודעת להפיץ את השקר הזה לעולם בגאוניות כמעט בלתי נתפסת. וכך שוב ושוב העולם נגרר לעוד הסכם, לעוד הפסקת אש, לעוד פסגה ולעוד מריחת זמן.
אבל לפני טהרן, המראה שלנו. לפני שאנחנו מפנים אצבע מאשימה לעבר טהרן, אנחנו חייבים להביט במראה. אם העולם נפל פעם אחר פעם במלכודת האיראנית, ישראל נפלה במלכודת של עצמה והיא זו שהקריסה את עצמה על המראה והיא זו שניפצה אותה לרסיסים.
גם כאן נמכרו במשך שנים אשליות. אמרו שהכול בשליטה, אמרו שההרתעה חזקה, אמרו שהגבול בטוח, אמרו שהמודיעין יודע, אמרו שהצבא מוכן, ואז הגיע שבעה באוקטובר ובשעות בודדות קרסה קונספציה שלמה.
לא נסדקה,לא התערערה - קרסה כשיחד איתה התרסק גם האמון של הציבור במערכת כולה. המראה לא נסדקה. המראה התנפצה.
מדינה שחיה עם שקרים
הטרגדיה הגדולה ביותר של ישראל אינה רק האסון של שבעה באוקטובר. הטרגדיה היא שגם אחריו ממשיכים לנסות לנהל את המציאות באמצעות אותם כלים שהובילו אותנו אליו. עוד הסברים, תירוצים, הדלפות, ספינים, מאבקי אגו, מלחמות פנימיות. הכול, חוץ מהדבר שהציבור מבקש: אמת, אחריות, חשבון נפש.
מעל הכול, כאן בישראל, מרחפת מכונת רעל אדירה, שתפקידה להסיט את הדיון מהשאלה החשובה באמת, מי נכשל, מי אחראי, מה לעזאזל עושים כדי שזה לעולם לא יקרה שוב
כמעט שלוש שנים חלפו וגם היום אזרחי ישראל מחכים לתשובות ברורות ויש יותר מדי שאלות ללא מענה. נדמה שעדיין יש מי שסבורים שאפשר לטשטש את גודל הכישלון באמצעות יחסי ציבור, אבל שברים לא נעלמים ואמת לא נעלמת, כאב לא נעלם. הזעם הציבורי לא נעלם, הוא רק מתגבר, הוא רק מצטבר.
בין איראן לישראל, איראן משקרת לעולם כדי לקדם את מטרותיה - ישראל משקרת לעצמה כדי להימנע מחשבון נפש. איראן משתמשת בזמן כדי לבנות כוח - ישראל משתמשת בזמן כדי לדחות אחריות. איראן מספרת לעולם שהכול בשליטה - גם כאן סיפרו לנו שהכול בשליטה.
בשני המקרים התוצאה זהה, דחיית האמת, בריחה מהמציאות ומריחת זמן.
כתב האישום
ישראל של היום היא מדינה עייפה ופצועה. מדינה שחיה כבר שנים בתוך מלחמה, אובדן, שכול, פילוג ושחיקה.
החברה הישראלית הולכת ומתפוררת מבפנים. השיח הציבורי הפך לאלים יותר והאמון במוסדות המדינה נמצא בשפל חסר תקדים. הפוליטיקה הפכה לזירת הישרדות אישית.
מעל הכול, כאן בישראל, מרחפת מכונת רעל אדירה, שתפקידה להסיט את הדיון מהשאלה החשובה באמת, מי נכשל, מי אחראי, מה לעזאזל עושים כדי שזה לעולם לא יקרה שוב.
זה כבר מזמן לא ויכוח בין ימין לשמאל. זה כבר מזמן לא ויכוח פוליטי. זהו מאבק בין אמת לשקר. בין אחריות להתחמקות. בין מנהיגות לבין הישרדות. המבחן של דורנו הוא אחד, כך אי אפשר להמשיך. לא עוד שנה. לא עוד חודש - לא עוד יום אחד.
מדינה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כשהאמון בין העם למנהיגיו מרוסק, כשהאחריות הפכה למילה גסה וכשהאמת הפכה לאויב.
איראן היא איום חיצוני. אבל השקר, ההתחמקות והיעדר האחריות הם איום פנימי. ולפעמים האיום הפנימי מסוכן הרבה יותר. כי מול שקר של אויב אפשר להילחם, מול שקר עצמי, מתפרקים.
אייל אשלצילום: מוטי קמחיהיום, כמעט שלוש שנים אחרי שבעה באוקטובר, נדמה שהשאלה כבר אינה האם המראה התנפצה. השאלה היא האם נותר בנו האומץ לאסוף את הרסיסים, להביט בהם בלי פחד, לומר את האמת כפי שהיא, ולבנות מחדש את המדינה שאנחנו כל כך אוהבים.
כי מדינה יכולה להשתקם ממלחמות. היא יכולה לשקם יישובים, בסיסים, כבישים וגבולות. אבל, וזה אבל גדול בלי אמת, בלי אחריות ובלי אמון, שום ניצחון לא יספיק.
המראה בישראל התנפצה לרסיסים, הרסיסים פזורים כמעט בכל בית בישראל. השאלה היא לא מי שבר אותה. השאלה היא מי עדיין מנסה לשכנע אותנו שהיא שלמה.
