עופרי ביבס לוי הייתה בפגישה כשהקצין המלווה של המשפחה התקשר אליה. זה קרה ביום שישי לפני אחד עשר ימים, באחר הצהריים של 31 בינואר, והוא התריע בפניה בזהירות שברשת מסתובבת רשימה לא רשמית עם שמות החטופים הצפויים להשתחרר למחרת, ובהם גם שמו של אחיה הקטן, ירדן ביבס. שעה של דפיקות לב מואצות חלפה עד ששוב הטלפון צלצל. שוב היה זה הקצין, והפעם הוא כבר בישר לה: "ירדן ברשימה. הוא חוזר הביתה".
הדבר הראשון שהיא עשתה היה לספר לילדים שלה. "אמרתי להם שדוד דודג'י חוזר", היא משתפת. "הסברתי להם שאני נוסעת לפגוש אותו, ושהם יהיו עם אבא בזמן הזה. אמרתי להם שאנחנו שמחים מאוד, אבל גם שלולי וכפיר ושירי עדיין לא חוזרים. הייתי במערבולת, והיות שאני אדם מעשי חשבתי מיד על הלוגיסטיקה – מה אני עושה עם הילדים? איך אני משאירה אותם? הרי שבת, ואין גן ואין מסגרות. הייתה התרגשות גדולה וגם המון חששות, שלא נעלמו עד למחרת, כשראיתי אותו יוצא משם והתחלתי להבין מה עבר עליו".
6 צפייה בגלריה
"עוטפים אותו ושומרים עליו". ירדן ביבס עם אביו אלי ואחותו עופרי ביום השחרור
(צילום: דובר צה"ל)
בין אלפי הסיפורים, התיעודים והטרגדיות מטבח 7 באוקטובר, משפחת ביבס הפכה בעל כורחה לסמל. זה יותר מ-70 שבועות שמיליוני ישראלים – ומי יודע עוד כמה בעולם – עוקבים בדאגה, בחוסר ודאות ובתקווה אחרי סיפור חטיפתם המצולמת וגורלם של ירדן ושירי ביבס, וילדיהם אריאל וכפיר, הצעירים ביותר בשבי חמאס. המעגל האכזרי הזה לא נסגר, היות ששירי והילדים עדיין לא כאן, אבל שחרורו של האב ירדן מידי מחבלי חמאס הוא תחילתו, אולי, של מסע הריפוי שהוא ומשפחתו כל כך זקוקים לו.
תשעה ימים מאז שחזר לארץ מהשבי בעזה, מנסים ביבס ובני משפחתו – כל אחד מצידו – להשלים את תמונת הפאזל שחלקיה התפזרו לאורך 16 החודשים האחרונים. בריאיון ל-ynet מנסה עופרי ביבס לוי, אחותו היחידה של ירדן שהשתחרר אתמול (שני) מבית החולים, להסביר ככל שמתאפשר על מצבו, תודעתו, הגיהינום שחווה והמאבק שיימשך כל עוד שירי, אריאל וכפיר עדיין ברצועת עזה. "מבחינתנו שום דבר לא הסתיים", היא מבהירה. "אנחנו בשיא האירוע".
על הודעת חמאס שלפיה הוא דוחה את המשך שחרור החטופים, בטענה להפרות המתווה על ידי ישראל, היא אומרת: "מזה בדיוק חששנו אחרי שצוות המו"מ לא יצא ביום ה-16 כפי שסוכם במתווה, ולאור האמירות האחרונות (של פוליטיקאים ישראלים - ה"ג)".
עופרי אומנם מתחילה לגבש תמונה מסוימת על שאירע לאחיה, אבל הפרטים והפערים שצריך להשלים הם עצומים. "בכל יום ירדן מגלה דברים חדשים, טובים ולא טובים", היא אומרת. "יש כל כך הרבה מידע להשלים, הפער מטורף. 16 חודשים שצריכים לגשר עליהם. בכל יום הוא מגלה על חבר שנחטף או על חברה שנרצחה. או שהוא שואל, או שדברים עולים בשיחות. הוא מזכיר משהו ואני משלימה פרטים. אנחנו עושים את הכול לאט-לאט, בקצב שלו.
"חשוב לנו להחזיר לו את תחושת השליטה והעצמאות. להראות לו שיש חשיבות למה שהוא רוצה ולמה שהוא צריך. הוא המרכז. אנחנו עושים הכול כדי לעזור לו לחזור להיות אדם עם בחירות, עם רצונות, עם זכויות. למשל, הוא פגש חלק מהחברים שלו, וגם בני משפחה שלנו ושל שירי, אבל אני מנסה לסדר את הזמנים באופן כזה שזה יהיה לאט, אחד-אחד ולא יחד. אני מוודאת שהוא רוצה ומוכן. אנחנו עוטפים אותו, שומרים עליו, איתו כל הזמן. וכן, יש פעמים שבהן הוא מבקש להיות לבד. הוא איש צנוע ופרטי, וקשה לו לתפוס ולהתמודד עם העובדה שהוא והמשפחה שלו מוכרים לכולם. התמונות, הפרטים, הסיפורים. מי שיצא מכזה ניתוק לתוך כל הדבר הזה, זה המון-המון לקלוט".
אתה לא לבד יותר
ביבס לוי יצאה מביתה בצפון לכיוון המרכז כבר באותו יום שישי, אחרי שיחת טלפון מהקצין שבישר לה שירדן חוזר. בשעת בוקר מוקדמת למחרת היא כבר הייתה בדרך למקום המפגש איתו במחנה רעים. "נסעתי עם הפסיכולוגית שמלווה אותנו מטעם הצבא, שניהלה את המערך הפסיכולוגי של הקליטה", היא משחזרת. "הנסיעה עברה מהר, בעיקר במחשבות ובשיחות על מה אגיד לירדן כשאראה אותו לראשונה, ומה הוא אולי יגיד לי. תוך כדי צפיתי בשידורים ובהכנות לטקס בעזה. איכשהו הרגיע אותי לראות שיוצרים אזור סטרילי יחסית, רחבה גדולה ונקייה מההמון העזתי".
ברגע שהתיישבה בחדר המשפחות בבסיס רעים היא ראתה על המסך את עופר קלדרון יוצא מרכב המחבלים לקראת החבירה עם צוותי הצלב האדום. שתי דקות אחר כך גם ירדן יצא. ביבס לוי: "לקח לנו שנייה להבין שזה הוא. ירדן הוא טיפוס ביישן יחסית, וזו לא סיטואציה שהייתה לו נוחה בשום אופן. אבל הוא הלך עם ראש מורם, חזק. לפני שהוא הגיע לבמה ביקשו ממנו לעצור, להצטלם ולנופף, אבל הוא לא הקשיב להם והמשיך ללכת".
יום השחרור: ירדן ביבס נפגש עם משפחתו בשיבא
(צילום: עומר מירון / לע"מ)
לדבריה, "הפריע לנו מאוד שבמקומות שונים בתקשורת ניתחו את שפת הגוף שלו והתמקדו מאוד בטרגיות שבמצב. בכלל, בכל מיני פרשנויות מתמקדים בטרגדיה שמשויכת לירדן ולמשפחה, וזה מכעיס אותי. תשמחו על זה שהוא חזר והוא בחיים, והוא יצא חזק וזקוף וגאה. מעבר לזה שאנחנו באמת עדיין לא יודעים על גורלם של שירי והילדים, ואנחנו מחזיקים את התקווה עד לרגע האחרון ולא נוותר עליה".
מה אמרתם אחד לשנייה בחיבוק הראשון?
"אני אמרתי לו 'אתה לא לבד יותר'. זה מה שיצא ממני. הדבר הראשון שירדן אמר הייתה בעצם שאלה, על שירי והילדים. הבנתי שהוא מבין את המצב כמו שאנחנו מבינים אותו, שיש חשש, אבל שאנחנו לא יודעים. הוא יצא באותו מקום שבו אנחנו נמצאים, וזה הרגיע כי לא היינו צריכים לתווך לו יותר מדי. חיזקנו אותו שאין ודאות, שאנחנו מקווים, ושלמרות החששות אנחנו לא מוותרים. לא היו לנו תשובות ודאיות יותר, אבל יכולתי גם לתת לו תקווה. זה ברור שעד שהמשפחה שלו לא תגיע, הוא עדיין שם, ב-7 באוקטובר. הוא יצא כשהוא עדיין ביום הזה, כלומר, זה כל מה שהיה להם שם. הזיכרון ההוא".
מה עוד נשאר איתך מהחיבוק?
"הכול היה כל כך סוריאליסטי. מאז השנה שעברה אנחנו מריצים תמונות של משפחות שמחבקות את היקרים שלהן שהשתחררו, וזה כאילו שהדביקו אותי שם. זה עדיין לא נתפס שהוא פה. אני עדיין לא מאמינה שהוא היה שם, וששירי והילדים לא כאן. שום דבר לא התעכל, עדיין לא מעובד.
"הוא גם זוכר לפרטי פרטים את היום שבו סיפרו לו שם שהם לא בחיים לכאורה, לפני הסרטון שפורסם. מאז הוא ניסה להבין אם זה נכון או לא. אם מדובר בטרור פסיכולוגי או שיש בכך אמת. דרך המחבלים, וחטופים שפגש, הוא ניסה להבין וכל הזמן הזה לא הפסיק לקוות. זה מה שהחזיק אותו. כולנו עדיין מקווים שהכול שקרים ושהם יחזרו אלינו כבר. זו התמודדות מורכבת מאוד".
שבוע אחרי ששב לישראל העביר ביבס מסר באמצעות התקשורת, שבמסגרתו פנה ישירות לראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר: "תחזיר את המשפחה שלי, את החברים שלי, תחזיר את כולם הביתה. כל עוד האור שלי עדיין שם, פה הכול חשוך".
עופרי מדגישה ש"הוא ניסח את זה לבד לגמרי. הוא הכתיב ואני כתבתי. היה לו חשוב שיידעו שהוא ניסח את זה. זה מדהים לראות את הצלילות והזיכרון של מי שיצא משם. אף אחד לא תיאר לעצמו שהם ייצאו עם כל כך הרבה כוחות".
איזה ירדן קיבלת חזרה?
"ירדן חזר וזה הוא, אבל זה גם לא הוא. לא אותו ירדן. גם אנחנו לא מי שהיינו. קודם כל הוא מאוד רזה. ראיתי את זה עוד ביציאה שלו מהרכב. הוא בחור גדול ורחב, והבגדים קצת הסוו את זה, אבל הוא איבד המון במשקל. אחרי המפגש הראשון גם אנחנו צחקנו עליו שהוא ביקש במבה.
"מה שכן, זה מדהים שאני יכולה לשבת ולדבר איתו. שאחרי שנה וארבעה חודשים אני שולחת לו הודעה בטלפון. שאני לא מפחדת עליו בכל רגע נתון. שאני יודעת שהוא אכל וישן ושהוא מתקלח. אלה דברים בסיסיים שלא ידענו. יש עוד המון חוסר ודאות לפנינו, ויהיה לנו עוד הרבה להתמודד איתו, אבל ירדן פה והוא חזק. הוא לא אותו ירדן, אבל הוא גם כן – ההומור שלו, אותו סוג בדיחות. ביום של ההצהרה שמסרתי בשיבא הוא צחק עליי, 'אחותי הטבעונית והרפתנית – מה הקשר שלך למאבק?'. זה הוא".
להסתדר עם החוטפים
לאורך כל תקופת השבי הוחזק ירדן ביבס במנהרות ובקושי נחשף לתקשורת. ועם זאת, משפחתו נדהמה מהפרטים שידע ומכמה שהיה מעודכן. "הוא ידע שאירוע 7 באוקטובר היה בקנה מידה גדול", היא מספרת. "הוא ידע על הפגנות שמתקיימות. הוא ידע על המלחמה בצפון ועל המפונים. ערבבו בין החטופים כל הזמן אז הוא פגש באחרים, ודרכם ידע דברים. הוא ידע למשל על המעורבות של טראמפ. זה מדהים. ביום שישי לפני השחרור הוא ראה בשידור בערוץ ערבי שהם אמורים להשתחרר. הוא מספר לא מעט, אבל יש עוד המון דברים שאנחנו לא יודעים על מה שקרה לו".
ממה שכן ידוע בשלב זה, ירדן הוחזק בתחילת השבי עם עופר קלדרון, בשבועות שבהם תואר כי הוחזקו בתנאים איומים, בכלובים, תחת טרור פסיכולוגי בלתי נסבל. בהמשך הפרידו ביניהם, ולפני השחרור הם שוב הוחזקו יחד.
על השהות במנהרות מספרת ביבס לוי: "הם הוחזקו מתחת לאדמה. הוא תיאר לנו את הלחות והעובש ואת החושך. הם ישנו על מזרנים על הרצפה. הרעב כמובן היה גדול, ומים הם קיבלו בהקצבה. החיים שלהם היו בידיים של מי ששמר עליהם. אחת הדרכים להתמודד עם זה הייתה ניסיון כלשהו להתקרב אליהם, ובאמת, הוא יצא משם דובר ערבית שוטפת. את רוב היממה הם העבירו בשינה, פשוט ישנו רוב הזמן והתעוררו רק לאוכל, כשהיה. פה ושם גם שיחקו קלפים. הם דיברו המון ביניהם, החטופים. כבר בבסיס ברעים ירדן סיפר כמה שהוא דאג לנו. הוא סיפר עלינו לחטופים שהיו איתו. הוא הזכיר שהוא סיפר על האחיינים שלו, אז בישרתי לו שיש לו עוד אחיין שנולד ושהוא לא מכיר. הוא הסתכל עליי במבט מופתע, הראיתי לו תמונות והוא התרגש".
במאי האחרון, לא רק בישראל הייתה תחושה שהצדדים מתקרבים לחתימה על הסכם. גם בעזה כבר נערכו לכך. "זה היה לפני הכניסה שלנו לרפיח", אומרת עופרי. "ירדן סיפר שלפי התחושות, ולפי מה שהמחבלים אמרו להם, נחתמה עסקה. זו הייתה ההבנה. הם ממש התחילו להתארגן פיזית. כמו שאנחנו יודעים זה התפוצץ. כמה נורא".
אחרי השחרור מבית החולים עבר ביבס לכפר המכביה. לביתו בניר עוז הוא לא יוכל לשוב, לפחות עד תום השיקום של הקיבוץ שנהרס. "כפר המכביה הוא שלב ביניים, קצר או ארוך, אנחנו לא יודעים, אבל זה כמובן לא הבית הסופי. זה יאפשר להורים להיות איתו ולהמשיך את הטיפול בו", מסבירה ביבס לוי. "השיקום הפיזי ברור, אבל זה גם החלק הפשוט יותר. ההתמודדות שתלך איתם שנים קדימה היא השיקום של הנפש. אנחנו רואים אותם מחייכים וצוחקים, אבל השיקום ייקח הרבה זמן".
שיא השבריריות, שיא המאבק
ביבס לוי, בעצמה אם לשלושה ילדים קטנים, נושאת על כתפיה את משקל המאבק להשבת כל החטופים. מביתה שבצפון הארץ היא הגיעה לכל מקום – הפגנות, עצרות, פגישות עם שרים, דיונים בוועדות הכנסת, צעדות, נאומים באירועים שונים וכמובן ראיונות רבים לתקשורת. גם עכשיו, ימים בודדים אחרי שאחיה חזר סוף-סוף מהתופת, מבחינתה דבר לא נעצר: "המאבק לא הסתיים מבחינתנו, אנחנו בשיא האירוע. לא נפסיק להיאבק על שירי והילדים, וגם לא על שאר החטופים. זה מה שאנחנו, המשפחות, הבטחנו אחת לשנייה, וזה מה שיקרה".
זה הרבה מאוד אחריות.
"אני מנסה למצוא את האיזון בין הבית לבין המאבק הציבורי לבין הרצון שלי להיות עם ירדן. זה לא פשוט, זה דורש הרבה ויתורים מכל מיני כיוונים, אבל המאבק עדיין נמשך. דבר לא הסתיים. כל הזמן יש תחושה שהכול יכול להיפסק בכל רגע. הכול שברירי, והסיכונים מאוד גבוהים.
"המתווה הזה קשה ואכזרי למשפחות, לציבור וכמובן לחטופים שמחכים. אנחנו מתחילים לראות חטופים חוזרים, וזה משמח, אבל התחושות מעורבות. זה מבהיר את הדחיפות להוציא את כולם כמה שיותר מהר, אבל במקום לצמצם את לוחות הזמנים, מתעכבים בשיחות על שלב ב'. מה עוד צריך לקרות? למה שייצאו שלושה משוחררים במצב כזה נוראי כדי להזדעזע ושוב להבין שאין להם זמן? זה כמו שידענו שנרצחו עשרות חטופים, ואז כשהגיע הרצח של השישה בקיץ גילינו באיזה מצב תזונתי הם היו והזדעזענו.
"בשחרורים הראשונים בעסקה הזאת החטופות והחטופים נראו בסדר, אבל ברור שהם לא בסדר. הפער בין הפיזי לבין מה שעובר עליהם נפשית הוא כמו תהום. מקבלי ההחלטות יודעים טוב מאוד מה קורה שם - על ההתעללויות, ההרעבות, הסכנה לחיים שלהם. הם יודעים הכול, והם לא עושים את מה שצריך כדי להציל אותם. הסמנטיקה לא חשובה. אנחנו חייבים שכולם ייצאו משם כמה שיותר מהר, גם החיים וגם החללים. חייבים לסיים את הסיוט הזה".
בינתיים הקבינט יתכנס רק בבוקר, והמשלחת בדוחא לא דנה על שלב ב'.
"הלוואי שהייתי אומרת שאני מופתעת. זה תואם את כל ההתנהלות ואת גרירת הרגליים, כאילו יש זמן. אז נחכה עוד כמה ימים. אנחנו סופרים שבוע כאילו זה כלום. בשביל אנשים בממשלה זה כלום, בשביל מי ששם – זה חיים או מוות".
איך את מתייחסת להתבטאויות השונות, למשל של בצלאל סמוטריץ' שאמר ש"לא ניאנס לבצע צעדים בתמורה לשחרור חטופים"?
"באמת שאין לי כבר מילים. איך הוא מעז? יד אחת על המקלדת מברכת על שובם של החוזרים, ביד שנייה מתנגדים לשלב ב', מונעים חזרה של אחרים וגאים בזה שהם טרפדו את העסקה הקודמת. אני לא יודעת לפי אילו אמות מוסר הם פועלים. נכון, העסקה גרועה. אף אחד לא חושב שהיא טובה. אבל היא מצילה חיים. זה מה שאתם, סמוטריץ' ובן גביר, שחברים בממשלה הזאת, הצלחתם להביא. לא הצלחתם טוב יותר מזה. אני לא יודעת אם ניסיתם.
"בואו נסיים ונחזיר את כולם, ואחר כך נתמודד עם כל מה שיבוא עלינו. המלחמה עם האויבים שלנו לא תיגמר לעולם. המחשבה שעסקה כזו או אחרת תסיים או תמנע את זה, זה פשוט לשקר לכולנו, ולעצמם. זה לנצל את הסבל של החטופים לטובת אג'נדות שאני כבר לא מבינה מה הן.
"בסוף, אגב, הם עושים הרבה מאוד רעש, אבל האחריות היא על ראש הממשלה. היא הייתה ונשארה עליו. לאיים עכשיו על חמאס, מה שעלול להביא לעיכוב הפעימה הבאה, כשכל מה שצריך לעשות הוא להיפך, לקדם את ההוצאה של כולם - זה מרתיח. איך ייתכן בכלל שאנחנו כאזרחי ישראל תולים את כל התקוות שלנו בנשיא ארה"ב, בדונלד טראמפ? אנחנו לא צריכים לסמוך על אף אחד אחר".
אגב ראש הממשלה ושרים, מישהו דיבר איתכם אחרי החזרה של ירדן?
"ראש הממשלה לא דיבר איתנו, וגם לא הנשיא או מישהו מהשרים. בני גנץ פנה אלינו, אבל עדיין לא התקיימה פגישה. חילי טרופר שבקשר עם המשפחה כתב לי. היתר לא התקשרו לברך על שובו של ירדן ולא לשאול לשלומו. הם לא רוצים להתמודד מול הפנים שלו ושלנו, אבל אין להם את הזכות לא לעשות את זה. זה לא יהיה נעים, אולי זו לא תמונה לקמפיין בחירות, אבל הם צריכים להתמודד עם ההשלכות של ההחלטות שהם קיבלו במשך 16 חודשים. אפילו אם לא נסכים לדבר איתם, מחובתם לעשות את זה ולתת לנו לבחור. אנחנו, מבחינתנו, לא נעצור. פשוט לא".
פורסם לראשונה: 19:49, 10.02.25
