ב-7 באוקטובר, מיד לאחר הכרזת מצב המלחמה, הופעל צו 8 - צו החירום המאפשר לצה"ל לגייס את מערך המילואים כולו ללא מגבלה לגבי היקף המגויסים, אורך תקופת השירות, זמן ההתראה בין סבב אחד לשני, וללא שום מגבלה תקציבית. זהו צו שנולד מתוך הכרח: הוא הציל את ישראל ברגעי ההלם הראשונים של המלחמה. אבל כעבור שנתיים, ברור שהמשך הפעלתו כבר אינו משקף חירום - אלא שגרה בעייתית שמסכנת את מערך המילואים ואת רעיון צבא העם כולו.
תחת צו 8 לצה”ל יש חופש פעולה מוחלט וזה נוח מאד בעיקר לאגף המבצעים ולאכ"א. גם מפקדי יחידות המילואים (המג"דים) שהם כולם מילואימניקים, נהנים מגמישות גדולה המאפשרת מתן חופשות להקלת הנטל האין סופי שנפל על הלוחמים ומשפחותיהם. תופעת השבוע-שבוע, בה משרתים שבוע ומקבלים ימי מילואים על שבועיים, הפכה במהלך הזמן לנורמה של ממש.
בפועל, צה"ל משתמש במערך המילואים כאילו הוא מאגר אינסופי - "משאב בלתי מוגבל". כל עוד צו 8 בתוקף, אין צורך לתכנן קדימה. אנשי מילואים ביחידות הלוחמות נקראים כבר לסבב הרביעי והחמישי, לעיתים בלי לדעת מתי יגויסו שוב. זה קשה עד בלתי אפשרי והם מבקשים דבר פשוט: ודאות. תכנון. גבול.
המחיר המצטבר של שגרת חירום
אלא שחופש פעולה מתמשך זה יצר גם עיוותים. יש מי שהפכו את שירות המילואים לעבודה של ממש - חלקם כתחליף למקום העבודה הקודם, אחרים, במקביל וכתוספת לעבודתם הרגילה (השתכרות כפולה). כל זאת, בנוסף לתגמולים הנאים שהותאמו ללוחמים. כך נוצר מצב שבו רק אלה שבעורף נהנו מהטבה כלכלית זו, בעוד שהלוחמים עצמם - אלה שנשלחו לעזה, ללבנון וליהודה ושומרון – לא היו מסוגלים כמובן "לעבוד" במקביל בשתי עבודות.
חופש פעולה מתמשך זה יצר גם עיוותים. יש מי שהפכו את שירות המילואים לעבודה של ממש - חלקם כתחליף למקום העבודה הקודם, אחרים, במקביל וכתוספת לעבודתם הרגילה (השתכרות כפולה)
מבחינת המדינה, מדובר בנטל כלכלי אדיר. עלות יום מילואים מוערכת בכ-100 מיליון שקל, וההוצאה הכוללת על מערך תגמול מערך המילואים מאז תחילת המלחמה כבר חצתה את רף ה-80 מיליארד. אנשי האוצר ניסו להציב גבולות וגם בצה"ל נקטו במספר מהלכים, כולל בהנחיות חדשות של אכ"א, אך ללא ביטול צו ה-8. תחושת החירום המתמשכת מחד והחופש התקציבי מאידך, לא הביאו וגם לא יביאו לחיסכון משמעותי בימי המילואים.
העומס הבלתי נסבל על הלוחמים יצר תופעה נוספת מדאיגה: היחידות הלוחמות מתקשות למלא את השורות, ונעזרות בחיילים שיש להם עניין מסיבות שונות לשרת תקופות ארוכות. אלו - לא בהכרח בעלי הכשרה או זיקה יחידתית - נודדים בין גדודים ויחידות כדי להשלים את הכוח, ממש "שכירי חרב". בחלק מהיחידות ההיקף מגיע לכדי שליש מהחיילים שכלל אינם אורגניים. זה פוגע בכשירות המבצעית, בתחושת השייכות ובמרקם האנושי שבבסיס כל יחידה.
המודל של צבא העם, שעליו נבנה מערך המילואים, מתערער לנגד עינינו. כשהובלתי את רפורמת המילואים בראשית שנות ה-2000, שהפכה לחוק ב-2008, הוגדר בבירור כי מערך המילואים נועד לחירום בלבד - לא לשירות רציף, לא להשלמת כוח, ולא לשימור נוחות ארגונית. תופעות של שימוש במילואים כ"חברת כח אדם" כפי שהגדיר זאת בזמנו סגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי, חלפו מהעולם.
להחזיר את גבולות האחריות – ולשקם את צבא העם
שני עשורים חלפו - ואנחנו שוב שם. צו 8 הפך לכלי נוח מדי, והמפקדות בעורף התרגלו לזמינות הבלתי מוגבלת. כעת, הפסקת הצו תדרוש לא רק החלטה פורמלית, אלא ממש "תהליך גמילה" צה"לי - חזרה להבנה שמערך המילואים הוא לא כוח קבוע אלא משאב לשעת חירום בלבד.
אריאל היימןללא קרדיטחיילי המילואים מבקשים שלושה דברים פשוטים: הגבלת ימי שירות, תכנון מוקדם, ועמידה בהתחייבות הזו. כל עוד צו 8 בתוקף, לצבא נוח מדי - וזה לא ישתנה.
מערך המילואים הציל את מדינת ישראל באוקטובר 2023 ונזדקק לו חזק וזמין לעוד שנים רבות. אבל אותה מערכת שהצילה אותנו עלולה עכשיו להיפגע בלב הרעיון שעליו נבנה הצבא כולו. אם לא נפסיק את צו 8, נמשיך להתרחק מהמודל שעליו נשען ביטחונה של ישראל - צבא העם.
הפסקת הצו איננה אקט סמלי. זו חזרה לסדר הנכון: צה”ל לא כחברת כוח אדם, אלא צבא לאומי שנשען על מחויבות, גבולות ואחריות משותפת.
תא"ל (מיל.) ד"ר אריאל היימן, לשעבר קצין מילואים ראשי, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
