העימות הנוכחי בין ישראל לאיראן מחדד אמת פשוטה שלא זכתה עד כה לתשומת הלב הראויה: שוק האנרגיה העולמי כבר לא מתנהל בצל סיכונים אלא בתוך מציאות של סיכון מתמשך. ההתפתחויות האחרונות אינן "שיבושים נקודתיים", אלא עדות ברורה לכך שאירועי קצה הפכו לשגרה יומיומית.
לראשונה מאז שישראל הפכה לשחקנית גז אזורית, הורה שר האנרגיה על השבתה יזומה של שני המאגרים המרכזיים – לוויתן וכריש. המשמעות: עצירה מוחלטת של ההזרמה מהים בשל חשש ביטחוני מיידי. במקביל, טיל איראני פגע בפעילות קבוצת בזן במפרץ חיפה. אלו אינם תרחישים - אלה אירועים מהיממה האחרונה.
גם בזירה האזורית והבינלאומית ההשלכות חריפות. ישראל תקפה שדות גז ובתי זיקוק באיראן, ביניהם "דרום פארס" הנחשב למאגר הגז הגדול בעולם. שוקי האנרגיה הגיבו מיידית: מחיר הנפט זינק ביותר מ־7% ביום אחד – העלייה החדה ביותר מאז 2022. פרמיות הביטוח לאוניות החולפות בים האדום שילשו את עצמן, ומאות אוניות מסחר כבר עוקפות את תעלת סואץ. משך ההובלה, עלות המטען והסיכון הלוגיסטי – כולם עולים משמעותית. וכל זאת מבלי שמיצר הורמוז נחסם בפועל או שמתקני הנפט בסעודיה נפגעו. כלומר, השוק אינו מגיב לאירוע נקודתי אלא מתמחר מציאות חדשה של חוסר ודאות ממושך.
מעבר למחירי הנפט ופרמיות הביטוח, גם היציבות בענף הגז הטבעי של ישראל הולכת ונשחקת. מאגרי לוויתן ותמר מספקים כיום לא רק חשמל וביטחון אנרגטי, אלא גם יצוא של גז טבעי נוזלי (LNG) לאירופה דרך מצרים וירדן. המתח הגובר והאפשרות לפגיעה — ישירה או עקיפה — בתשתיות אלו מציבים סיכון מיידי ועתידי שחייב להיכלל בתכנון הלאומי ובעדכוני סיכונים, גם אם הוא פחות מורגש בטווח הקצר.
המזרח התיכון אחראי ל־30% מתפוקת הנפט העולמית ו־12% מהסחר הימי. רוב צריכת האנרגיה של יפן, סין, הודו, דרום קוריאה וטייוואן נשענת על ייבוא ממדינות המפרץ. שיבוש חלקי, או אפילו רק איום מתמשך, משפיע ישירות על ייצור, תחבורה ושרשראות אספקה ברחבי העולם.
גם בישראל, על אף מידה מסוימת של עצמאות בתחום הגז, המשק תלוי כמעט לחלוטין בייבוא ימי של דלקים, חומרי גלם, רכיבים תעשייתיים, תרופות ומזון. כל עיכוב, כל פגיעה בנמל או עלייה בפרמיות ביטוח מתגלגלים במהירות אל קווי הייצור וליוקר המחיה.
גם ייצור מקומי אינו חסין
העובדה שהממשלה נאלצה להשבית את מאגרי הגז משיקולי ביטחון מראה שגם ייצור מקומי אינו חסין. תשתיות האנרגיה חשופות, ומערכות ההגנה הקיימות לא תוכננו להתמודד עם מתקפות רחבות היקף —בוודאי לא עם מתקפה משולבת של טילים בליסטיים, רחפנים ותקיפות סייבר.
המשמעות ברורה: ניהול סיכונים במשק האנרגיה – בישראל ובעולם – חייב לעבור מהפכה תפיסתית. לא עוד היערכות ל"תקלות" או "שיבושים זמניים", אלא הכרה בכך שסיכון הוא מצב מתמשך ולא אירוע חולף. זו משוואה חדשה שמתחילה בהכרה מפוכחת מצד מקבלי ההחלטות שהפרמיה הביטחונית הפכה לחלק ממחיר האנרגיה; ששרשראות האספקה פועלות תחת איום קבוע; ושההגנה על תשתיות היא תנאי יסוד ליציבות.
אברי שכטרצילום: עדי כהן צדקהפגיעה בבזן וההשבתה המכוונת של כריש ולוויתן הן תמרורי אזהרה ברורים. לא צריך לחכות לנזק בלתי הפיך או לאובדן חיי אדם כדי להבין שהסיכון אינו תיאורטי – הוא כבר כאן, והוא מכתיב מחדש את כללי המשחק.
על ישראל להבין שהיא כבר חלק מהמשוואה: כיעד, כיצרנית, וכמערכת שחייבת להמשיך לתפקד גם כשהתשתית עצמה עומדת תחת איום. מדינה קטנה וצפופה כמו ישראל אינה יכולה להסתפק בהגנה על תשתיות ריכוזיות – עליה להשלים את המעבר לביזור אמיתי של ייצור האנרגיה. הרחבת פריסת אנרגיה מתחדשת, לצד יכולות אגירה מקומית ואזורית, אינה רק יעד סביבתי אלא נדבך מרכזי בביטחון הלאומי. ככל שתשתיות הייצור יהיו מגוונות ומבוזרות, כך יפחת הסיכון שפגיעה נקודתית תשבית את המדינה כולה.
הכותב הוא מנהל מכון ינאי לביטחון אנרגטי באוניברסיטת רייכמן
