הרב יעקב מסבכר מהמושב אבני איתן שברמת הגולן הובא אתמול (רביעי) למנוחות בבית העלמין בחיספין, כחודש בלבד אחרי שבנו בצלאל נפל בעזה. "כל פעם שאיכשהו השם של בצלאל עלה, הוא ישר התחיל לבכות", תיאר בנו שמואל במשפט קצר וקורע לב את השבועות האחרונים בחיי אביו.
יעקב עמד ב-27 ביולי כשהוא חולה ומיוסר מעל קברו הטרי של בנו, רס"ם (במיל') בצלאל יהושוע, שנפטר מפצעיו לאחר שנפצע קשה כשההאמר שנו נסע עלה על מטען בחאן יונס. ביום שלישי נפטר האב כשהוא בן 69, לאחר מאבק קצר במחלת הסרטן שהתגלתה שבועות ספורים בלבד לפני נפילת בנו.
החודשים האחרונים של משפחת מסבכר, משפחה גדולה וחמה המונה 10 אחים ואחיות, הפכו למערבולת של כאב, פחד ותקווה קלושה. "אבא אובחן לפני כשלושה חודשים כחולה סרטן בשלב מתקדם", סיפר שמואל בשיחה עם ynet. "ואז הכול הגיע בבום, בבת אחת".
בשנתיים האחרונות לא שיתף יעקב בכאבים או בתסמינים מחשידים שיש לו, ואת עיקר דאגתו הביע כלפי בנו לוחם המילואים בהנדסה קרבית מגדוד ההנדסה 749 בחטיבת ביסל"ח (828), לצד חשש כבד שייהרג. "לאורך כל התקופה שבצלאל היה בעזה, אבא כל הזמן חשב שזה מה שיקרה לו", משחזר שמואל. "הוא חשש מאוד ודיבר על הדאגה לחייו".
יעקב בהלוויית בנו בצלאל יהושוע. "הזכיר כמה החיים מתנה"
החשש הנורא התממש. בצלאל, לוחם הנדסה בן 32, נשוי למעיין ואב ליעל הקטנה, נפצע כאמור כשהרכב שבו נסע עלה על מטען בחאן יונס. הוא נפטר מפצעיו כשבוע לאחר מכן ונטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. עבור אביו יעקב, זו הייתה מכה אנושה. "לאחר הנפילה, אבא חזר והזכיר כמה החיים הם מתנה ענקית, ועל כמה שעלינו בתור משפחה לדאוג עכשיו למעיין וליעל", הוסיף שמואל. "היה אפשר להרגיש שהמוות של בצלאל מאוד החליש את אבא במלחמה שלו עצמו".
בהלוויה של בנו, יעקב עוד עמד על רגליו, נתמך בכיסא גלגלים. ביום ה-30 לנפילתו הוא כבר היה מאושפז, ולא הצליח להגיע לבית העלמין. "הוא השתתף בשיחת וידאו מהמיטה", נזכר שמואל. "שבוע אחרי זה כבר ישבנו עם הרופאים, והם הסבירו לו ולנו שזה השבוע האחרון. זה היה שבוע של פרידה. כל החברים והמשפחה באו לבקר אותו".
יעקב מסבכר היה דמות יוצאת דופן, מעידים קרוביו. "הוא היה יועץ אישי, מטפל בנוער בסיכון. הוא עלה מארה"ב, שם הייתה להם חווה טיפולית ענקית לנוער יהודי בסיכון. הוא המשיך לעבוד עם נוער בסיכון בארה"ב וברחבי אירופה גם מפה בישראל וכל הזמן היה על קו התעופה בין ישראל לחו"ל", סיפר בנו.
גם בישראל, מאז שעלו בני משפחת מסבכר לפני שלושה עשורים, היה ביתם תמיד פתוח לכל אדם. "כשגדלתי תמיד נוספו אלינו עוד אנשים, ילדים שלא היה להם בית. אבא טיפל בהם, והיום הם חלק מהמשפחה". יעקב הותיר אחריו את חנה אלמנתו, תשעה בנים ובנות, וילדים 'מאומצים' רבים שבהם תמך בצעירותם: "בזכות אבא האנשים האלה היום בעולם, יש להם משפחות והם ממשיכים הלאה. הוא ראה בזה שליחות מטורפת". יעקב לא חשב מעולם על פנסיה: "הוא אמר - 'יש לי אנרגיה ויכולת, אני אמשיך לעזור'", שיתף שמואל.
בצלאל, בנו, היה דומה לו ברוחו. איש תורה ועבודה, של אהבת הארץ, שנלחם כדי לשרת שירות קרבי משמעותי, ולא היסס להתייצב למילואים ב-7 באוקטובר ולמאות ימי לחימה שהגיעו בעקבותיהם. יעקב, במעט הכוחות שהיו לו, ספד בהלווית בנו ותיאר את השבוע האחרון לחייו: "בשבוע הזה הוא נפרד בצורה שקטה. הקב"ה והוא סגרו עניין שבוע לפני ונתן לו את הזמן. תוכנית העבודה שלו יצאה אל הפועל", אמר בכאב.
לאחר מכן, כשידע יעקב שכוחותיו נגמרים, ביקש מבנו בני להקריא את דבריו האחרונים על קברו. לא הספד של אבל הוא כתב - אלא צוואה לחיים. "תהנו מכל שנייה מחייכם - זו מתנה מדהימה", הקריא בני ממכתב אביו. "שימו דגש על הנקודה הבאה: בגוף האדם יש 37 טריליון תאים. לנו הוא ניתן במתנה, לגמרי בחינם - 37 טריליון תאים חיים, מתפקדים ובריאים בכל שנייה מהחיים. זה מסמל את המתנה הנפלאה שקיבלנו מהקב"ה. ראוי לנו לחיות בהבנה של תובנה זו. תהנו ותעריכו כל שנייה מחייכם".
עם תום מסע הלוויה שהחל בבית המשפחה שבמושב החקלאי והסתיים בבית העלמין האזורי בחיספין, חזרו אל ביתו תשעת ילדיו וכלתו מעיין, האלמנה הצעירה. הם החלו לשבת שבעה נוספת תוך כחודש. בתוך השכול הכפול, המשפחה הגדולה מוצאת נחמה זה בזרועות זו. "מצד אחד זה כל כך מחזק שיש משפחה גדולה, אנחנו ביחד בזה", אמר שמואל. "אבל זו מערבולת של כמה חודשים שהמשפחה שקועה בה. אנחנו ממש ביחד בכל הסיפור הזה, זה נורא מחזק".
