אם באמת מדברים על תיקון ועל תקומה בחברה הישראלית, אי אפשר להשאיר אף קבוצה מחוץ לנשיאה בנטל. לא מדובר רק בשאלת השירות בצה"ל, אלא ביצירת מסלול שירות צבאי, אזרחי ולאומי שמבוסס על שותפות ואחריות משותפת של כל אזרחי המדינה.
הוויכוח הציבורי הנוכחי מתמקד בחרדים, אך בכך הוא מפספס את התמונה המלאה. השאלה החשובה אינה מה החרדים עושים או לא עושים, אלא כיצד כל אזרח במדינה, כולל החברה הערבית, הופך לשותף בעיצוב העתיד המשותף כאן.
התמונות מצעדת המיליון עוררו כעס עמוק. רבים תהו כיצד ייתכן שבזמן שחיילים נלחמים, משפחות מקבלות בשורה על נפילת יקיריהן ושבויים חוזרים מעזה, יש קהילה שלמה שאינה נושאת בנטל. אך אם אנו רוצים שינוי אמיתי, השיח לא יכול להישאר פנימי יהודי בלבד. שיקום החברה הישראלית לא יכול להתבסס על כתפיה של קבוצה אחת שחוזרת פעם אחר פעם אל קווי הלחימה.
החברה הערבית עצמה נמצאת במשבר עמוק. חוק הלאום, אירועי מאי 2021 ושיח של חשדנות הדדית הרחיקו עוד יותר את הערבים מהמדינה. הניכור אינו תוצאה של אירוע אחד, אלא של שכבות מצטברות של היסטוריה, חוויות וזיכרון קולקטיבי
החברה הערבית עצמה נמצאת במשבר עמוק. חוק הלאום, אירועי מאי 2021 ושיח של חשדנות הדדית הרחיקו עוד יותר את הערבים מהמדינה. הניכור אינו תוצאה של אירוע אחד, אלא של שכבות מצטברות של היסטוריה, חוויות וזיכרון קולקטיבי. המרחק המנטלי בין החברה הערבית למדינה הלך וגדל.
ואז הגיע שבעה באוקטובר
האירוע הזה היה שבר נוסף ביחסים, אך הוא גם פתח לרגע קצר חלון הזדמנות. ההלם האנושי העמוק מפשעי חמאס הוביל לחיבורים אנושיים נדירים. סקרים שנערכו זמן קצר לאחר מכן הראו כי כ-65 אחוזים מהחברה הערבית הרגישו שייכות לגורל המדינה. אך ככל שהמלחמה נמשכה והקיטוב הפנימי גבר, החלון הזה נסגר מחדש.
במקביל, החברה הערבית מדממת מבפנים. יותר מ-220 בני אדם נרצחו בשנה אחת על ידי ארגוני פשיעה. רבים מבני הנוער נשאבים לוואקום שנוצר לאחר סיום התיכון, ללא מסלול ברור, ללא מסגרת וללא תחושת שייכות. זו הבסיס שממנו צומח אלימות, ניכור וייאוש.
ובתוך המציאות הזו יש לזכור דבר אחד מהותי: האויב כבר אינו מבחין בין דת, שפה או מגזר. ב-7 באוקטובר הבדואים היו שם, ונרצחו. נשים עם כיסוי ראש נחטפו ונרצחו. מהם ארבעה מבני משפחת אלזיאדנה נחטפו.
במתקפת איראן נהרגו מהם ארבעה מבני אותה משפחת-חטיב מטמרה. הכאב אינו מגזרי. האיום אינו מגזרי. לכן, גם הנטל אינו יכול להיות מגזרי.
מכאן ברור שהשאלה אינה אם החברה הערבית צריכה להשתלב במערך השירות. השאלה היא איך. לא כל אחד חייב לשרת בצה"ל. קיימות אפשרויות של שירות אזרחי, חברתי וקהילתי. מה שחשוב הוא יצירת מסגרת שמעניקה שייכות, אחריות ומשמעות.
הפער בין מסלול החיים של צעיר יהודי לצעיר ערבי מזיק לכולם. שאלות של זהות, אמון ונאמנות הן אמיתיות, אך אם נמשיך להניח שיש לפתור אותן לפני יצירת שותפות - נישאר במקומנו. אמון נבנה מתוך עשייה משותפת, לא לפניו.
בשנים האחרונות דווקא בתוך החברה הערבית צמחו יוזמות חדשות של שירות לאומי מותאם. הרצון קיים. הוא עדין, הוא זקוק לליווי, אבל הוא אמיתי. לכן, ברגע זה, מול השסעים המתרחבים ומול הצורך לבנות עתיד אפשרי, חובה לעבור מהשאלה אם - לשאלה איך.
סברין חוג'יראתאיך מייצרים מסלול שירות צבאי, אזרחי ולאומי לכלל האזרחים. איך בונים אמון מתוך השתתפות. איך הופכים שייכות מדיבור למבנה חיים. גיוס לכולם. לא כי כולנו אותו דבר. אלא כי כולנו כאן.
הכותבת היא מנהלת תכנון וממשל במכון תכלית, למדיניות ישראלית, בעלת ניסיון במדיניות ציבורית בממשלה, ודוקטורנטית למדיניות ציבורית
