המצב אמור להיות מוכר: מעצמה ענקית במזרח התיכון מכריזה על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל ומקיפה אותנו בפרוקסים חמושים היטב כדי לסייע לה לממש את מטרתה. ישראל, עם זאת, אינה מחכה לחורבנה. אנו מכים ומביסים את הפרוקסים, בזה אחר זה, ומנחיתים מכת מחץ על המעצמה העוינת. הניצחון הזה משנה מן היסוד את פני האזור ומוביל להתקדמות משמעותית לעבר שלום — אך התהליך לוקח זמן. יעברו עשר שנים עד שהשפעת הניצחון הצבאי של ישראל תורגש במלואה.
התסריט הזה אכן יישמע מוכר לישראלים הזוכרים את התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. תחת הנהגתו של גמאל עבד אל-נאצר, מצרים – המדינה הערבית החזקה ביותר – התחייבה "לזרוק את ישראל לים", וגייסה פרוקסים – ירדן, סוריה, עיראק וארגוני טרור פלסטיניים – כדי לסייע לה. נאצר לא היה רק נשיא מצרים, אלא גם המנהיג של התנועה הפאן-ערבית, ששאפה לאחד את כל המזרח התיכון למדינה ערבית אחת. באזור כזה, כמובן, לא היה מקום למדינה יהודית.
בדומה לכך, בשנים האחרונות תפסה איראן את מקומה של מצרים. גם היא נשבעה להשמיד את ישראל וגייסה פרוקסים – חמאס, חיזבאללה, המיליציות השיעיות והח׳ות׳ים – כדי לסייע לה. וכמו ב-1967, ישראל השיבה מלחמה, החלישה את הפרוקסים באופן משמעותית, והשיגה ניצחון צבאי מרשים על איראן. אך האם ההיסטוריה תחזור על עצמה? האם המזרח התיכון ישתנה שוב והשלום יתקדם פעם נוספת?
חשוב לזכור התמורות המרחיקות לכת שפקדו את המזרח התיכון בעקבות מלחמת ששת הימים לא התרחשו מיידית. נאצר נשאר בשלטון עוד שלוש שנים, ויורשו, אנואר סאדאת, פתח במלחמה נגדנו ב-1973. אך רעיון הפאן-ערביות מעולם לא התאושש, ועשר שנים לאחר מלחמת ששת הימים, אותו סאדאת הגיע לישראל והחל לנהל משא ומתן לשלום.
היום האייתוללות אינם מדגישים עוד את היסודות הדתיים-אסלאמיים של משטרם, אלא את הלאומיות האיראנית. זהו בדיוק התהליך שהתרחש במצרים לאחר 1967 כאשר סאדאת, בניגוד לנאצר הדגיש את הלאומיות המצרית
את מקומה של הפאן-ערביות שקרסה תפסה הפאן-אסלאם, המיוצגת על ידי איראן וגרורותיה הטרוריסטיות. ייתכן שהמלחמה הנוכחית תוביל לאותו אפקט – קריסת הפאן-אסלאם ואובדן הלגיטימיות של מנהיגיה. אך גם תהליך זה עשוי לקחת זמן. היום האייתוללות אינם מדגישים עוד את היסודות הדתיים-אסלאמיים של משטרם, אלא את הלאומיות האיראנית. זהו בדיוק התהליך שהתרחש במצרים לאחר 1967 כאשר סאדאת, בניגוד לנאצר הדגיש את הלאומיות המצרית.
השפעות המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 ונמשכת עד היום עשויות שלא להתברר במלואן במשך שנים. ייתכן שנצטרך שוב להילחם באיראן, כפי שלחמנו בעבר פעם נוספת עם מצרים. אך הסטטוס-קוו ששרר לפני 7 באוקטובר נשבר ללא תקנה, וההשלכות האזוריות יורגשו במשך שנים. בעוד עשור, כאשר נהיה בשלום עם רוב העולם הסוני ואולי אף עם איראן עצמה, נוכל להסתכל לאחור ולומר: "כמו ב-1967 – הכול התחיל עם המלחמה".
