כותרות מתחלפות בכל שעה - ומהלכים היסטוריים לפעמים נבלעים בין הרעש. כך קרה בשבוע שעבר עם הכרזתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על רפורמה מקיפה ומעמיקה בתחום האנרגיה הגרעינית – מהלך שעשוי לשנות מן היסוד את שוק האנרגיה האמריקאי. וכשמדובר בשינויי עומק בארצות הברית של אמריקה, ההשלכות הן גלובליות.
טראמפ מוביל מהלך אסטרטגי יוצא דופן: חבילת רגולציה ותמריצים שמחזירה את הגרעין האזרחי אל קדמת הבמה – לא כפתרון לעת מצוקה, אלא כבסיס לעידן כלכלי חדש.
הרקע לרפורמה עמוק: ארצות הברית מצויה ב"מלחמה קרה 2.0" עם סין - מירוץ טכנולוגי, כלכלי וצבאי– שבו אנרגיה היא צוואר בקבוק. בעוד שסין הגדילה פי שישה את ייצור החשמל שלה בין 2000 ל-2020, ארה"ב צמחה בפחות מ-7%. במקביל, הכלכלה האמריקאית מתמודדת עם חוב לאומי שאינו בר־קיימא, ומקשה על קיצוצים תקציביים אמיתיים. האפשרות הריאלית היחידה לצאת מהמשבר הזה היא דרך קפיצת מדרגה אדירה בפריון – מהסוג שיכול להגיע רק באמצעות רובוטיקה, בינה מלאכותית ומחשוב קוואנטי.
אבל כל אלה דורשים משאב אחד שאין לו תחליף: חשמל. המון חשמל. וכאן נכנס הגרעין האזרחי לתמונה – לא כאופציה משנית, אלא כתשתית מרכזית לעתיד כלכלי בר־קיימא.
דווקא במזרח התיכון – המרוץ כבר החל
למרות עושרן בנפט, מדינות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הבינו מזמן שאנרגיה גרעינית היא תשתית חיונית לעידן הבא. הן משקיעות מיליארדים בפיתוח ובקידום תכניות גרעין אזרחיות, חלקן בשיתוף מדינות מערביות. הסעודים הקימו כבר מתקן מחקרי מתקדם, והאמירויות – מפעילות ארבעה כורים אזרחיים פעילים. ואיפה ישראל?
כבר בשנות ה־60 סומן אזור שבטה שבנגב כאתר פוטנציאלי להקמת תחנת כוח גרעינית, אך מאז, דבר לא התקדם באמת. אין כיום לא מתווה ברור להקמת כור או השקעה בפיתוחים בעולמות האלו, לא מדיניות רגולטורית שמאפשרת זאת, ולא שיח ציבורי רציני בנושא. דווקא כאן – המקום שבו חדשנות פורצת דרך – יש שתיקה.
לישראל יש תפקיד כפול
מצד אחד- לייצר רגולציה ברורה שתאפשר הקמה של כור אזרחי ופיתוח טכנולוגיות בתחום, לא בעוד עשרים שנה – אלא כבר עכשיו. לשם כך לא נדרשת חקיקה רחבה בכנסת, אלא רק החלטות ממשלה ותקנות מינהליות. ישראל יכולה לקבוע יעד לאומי של ייצור גרעיני בהיקף של 5GW עד שנת 2050, להקצות קרקעות לפרויקטים ייעודיים, לקצוב את את זמני ההיתרים ליעד של עד 18 חודשים, להזמין מפעילים אמריקאים לשולחן התכנון, ולהפנות תקציבי חדשנות ייעודיים – כולל מענקים למרכזי מחקר אקדמיים שמתמקדים בתחום.
זו הזדמנות אסטרטגית: ישראל יכולה לתרום לארה״ב בתהליך הקפיצה הכלכלית שלה, כשותפה לפיתוח פתרונות גרעין חכמים, קומפקטיים וזולים. זהו נושא גיאו-פוליטי, לא רק גיאו-אנרגטי
מצד שני- להשקיע בטכנולוגיות שיהפכו את הגרעין לבטוח, מהיר, נגיש וזול.
וזה לא רק פספוס מקומי. זו הזדמנות אסטרטגית: ישראל יכולה לתרום לארה״ב בתהליך הקפיצה הכלכלית שלה, כשותפה לפיתוח פתרונות גרעין חכמים, קומפקטיים וזולים. זהו נושא גיאו-פוליטי, לא רק גיאו-אנרגטי. לדוגמא- הובלה ישראלית בפיתוח כורים קטנים (Small Modular Reactors) יכולה להפוך לנכס אסטרטגי מול ארה״ב, אירופה, מדינות המפרץ- ובראשן סעודיה. שותפות כזו יכולה לשרת גם את חזון 2030 של בן סלמאן, ותעמיק את היכולת של ישראל לתרום לאזור. אפשר וצריך לתת עוד סיבות כלכליות לסעודים והמפרציות להעמיק את "הסכמי אברהם", ולהוביל בנושא האנרגיה הגרעינית יכול להוות מקצפה משמעותית ביישומם (או ביכולת שלהם להתעלם מנושאים על הפרק בצד הפוליטי שמפריעים לנו יותר).
זה לא או-או – זו התשתית של הכול
הגרעין האזרחי כבר אינו מושג אזוטרי או נחלתם של מהנדסי צבא ומדענים אפורים. הוא הפך, כמעט מתחת לרדאר, למה שמסתמן כאחד מעמודי התווך של הכלכלה הגלובלית הבאה – תשתית הכרחית למהפכת הדאטה, הבינה המלאכותית ומחשוב קוואנטי. בו בזמן, הוא חלק ממאבק דרמטי בין המערב למזרח- והעליונות האמריקאית נמצאת בסכנה של ממש.
סעודיה משקיעה, האמירויות מיישמות, ארה”ב מתמרצת – והעולם כולו נערך לעידן חדש. אך בזמן שהגרעין כובש את הבמה, השוק הישראלי עדיין יושב ביציע – עם כל היכולות, המוחות והפוטנציאל להוביל, אך בלי אסטרטגיה שתכוון לשם.
ליאור פרושאורזה לא מאוחר מדי. יש לנו כרגע שני עשורים לפחות של האצה בגרעין האזרחי, ובקצבי הפיתוח הישראלים, אנחנו יכולים להוות שותף טכנולוגי אמיתי לשווקים האמריקאיים ובת ברית למדינות האיזור. זה נכון פנימית, זו דיפלומטיה כלכלית קלאסית, ולחלוטין בידיים שלנו.
מדיניות טכנולוגית-כלכלית נכונה, בדגש על נושא אנרגיית הגרעין - יכולה וצריכה להשפיע על מעמדנו מול ממשל טראמפ, ולהוות גורם דרמטי בקידום והרחבת "הסכמי אברהם".
ההיסטוריה שלנו לא נכתבה מהיציע– וגם העתיד שלנו לא.
ליאור פרושאור הוא שותף בקרן הון סיכון הנאקו
