בשבועות האחרונים, מאז שיצא לדרך שלב א' של עסקת החטופים, ניבה ונקרט עסוקה בהכנת הדברים שבנה עומר אוהב, לקראת חזרתו הצפויה. בכניסה לבית מוכנות שקיות של בגדים, תכשיטים והבושם החביבים עליו. אחרי שתיקה של חודש, היום (ראשון) החליטה ניבה שאין ביכולתה להמשיך ולשתוק אל מול התמונות הקשות של אוהד בן עמי, אור לוי ואלי שרעבי, ששוחררו אתמול במופע אימים נוסף של חמאס, כשאותות העינויים וההרעבה ניכרים היטב בפניהם.
"לחזרה של עומר אני ערוכה מ-7 לאוקטובר", מספרת ניבה מהמטבח, בעודה מסדרת את המתנות שקיבלה מהאנשים שעוטפים אותם לאורך השנה האחרונה. "הנשמה והזרועות הפתוחות מחכות לו כבר מאותה שבת. תמיד הייתה לי פה מזוודה, מין טרולי קטן עם הדברים של עומר בכניסה לבית שמחכה לרגע שבו יקראו לי לבוא, אבל מאז שהעסקה הזאת התחילה השלמתי כל מיני דברים שאני יודעת שהוא הכי אוהב: בושם מאוד מיוחד שלקח לנו זמן להגיע אליו, משקפי שמש, נעליים ותכשיטים שהוא מאוד אוהב.
הריאיון עם ניבה ונקרט: "הזעקה שלנו קיבלה פנים"
(צילום: תומר שונם הלוי )
"גם פלאפון כמובן, אפילו כסף מזומן כבר יש לעומר שם ככה שתהיה לו את העצמאות הזאת לקנות לעצמו משהו בקיוסק בבית חולים. כל מה שיחזיר לו את עצמו שוב, את כל הזהות שלו ואת חופש הבחירה שנלקח ממנו. כל מה שאני רוצה זה רק להחזיר לו את עצמו. אני חושבת שאם יש משהו שנותן לנו תקווה עדיין בשבי זה שהוא יודע שאנחנו ניאבק ולא נוותר עליו, כי הוא מכיר אותנו ואנחנו מכירים את היכולות שלו, ואני מאוד סומכת עליו".
ניבה ציינה כי כשיחזור, עומר עשוי להיות מופתע מאובדן האנונימיות שלו. "עשינו לו כזה אאוטינג בלית ברירה, באמת בלית ברירה. לבוא ולספר ולצעוק על זה שהבן שלי חולה בקוליטיס זה לא משהו שעושים. אני לא בטוחה שמישהו מהחברים שלו ידע על זה, וזה לא כי הוא מתבייש, אלא כי זה לא מה שמגדיר אותו. אבל הוא יחזור ואנחנו נחזור להיות משפחה אנונימית ושמחה".
לא התראיינתם במשך תקופה, ועכשיו בחרתם לשבור שתיקה. מה גרם לכך?
"אתמול הזעקה פשוט קיבלה פנים בצורת שלושת החטופים שחזרו. הצרחה שלנו שצריך להציל את עומר כמה שיותר מהר כי הוא חולה בקוליטיס וצריך להציל את כולם כי אין להם זמן, קיבלה אתמול פנים בתמונות שהיו מאוד-מאוד קשות. נטינו לחשוב שגברים יותר חסונים או יותר חסינים, ואתמול קיבלנו את המציאות לפנים, את זה שהם מורעבים, מושפלים, שמתעללים בהם, ויותר מהכל - שהם בסכנת חיים מיידית.
"אני צועקת כבר שנה וארבעה חודשים שהבן שלי חולה במחלה מסכנת חיים, שהוא נמצא בסכנת חיים מעצם זה שהקלאץ' של חמאס מוצמד לו לראש וגם כי יש לו רימון בבטן - הקוליטיס שיכול להתפוצץ בכל רגע. כבר אין מילים בשפה העברית כדי לתאר את מה שאנחנו אומרים, באמת. תראו מה הם חוו שם מתחת לאדמה, בחושך, אפילו אור של מנורה הם לא ראו, לא רק אור יום, ואז הם יוצאים מורעבים, מושפלים, בתת-תזונה מסכנת חיים".
ניבה הרחיבה על תופעות הלוואי הקשות שעומר חווה עקב מחלתו, ותיארה כי "ההתקף האחרון שהוא חווה לפני שנחטף נמשך בערך חודש", שבו חווה לסירוגין קלקולי קיבה קשים שהביאו ל"ירידה חדה מאוד בהמוגלובין ובברזל, עד כדי צורך בעירוי. הסבל בל-יתואר, עומר היה מתפתל מכאבי תופת, ונזקק לטיפול רפואי והשגחה רפואית צמודה. בהתקף האחרון הוא ירד 10 קילו תוך חודש אחד, כשהוא היה תחת השגחה רפואית ובבית - אז מה קורה לו שם?".
עומר, הבן הבכור במשפחת ונקרט, יצא למסיבת הנובה עם חברה נוספת, שנרצחה במיגונית ליד רעים. הוא נחטף ושהה בשבי עם ליאם אור, ששוחרר בעסקת החטופים הראשונה, ועם חזרתו סיפר לניבה רבות על מצבו של עומר בשבי. "הוא הלך למסיבה עם קים דמתי, שלצערנו לא שרדה את התופת במיגונית. היינו איתו בקשר במהלך הבוקר והבנו שהם שומעים פיצוצים בלתי-פוסקים. בשלב מסוים הוא כתב שהוא שומע יריות, בסביבות 07:15 ככה, וזאת הייתה בעצם נקודת המפנה, כי הבנו שהמיגונית לא יכולה להגן עליהם מפני היריות. בשלב מסוים שאלתי אותו אם הוא בסדר, והוא כתב לי בחזרה: 'לא, אני מת מפחד'. זו הייתה בעצם ההודעה האחרונה שלו.
"מאז אבד איתו הקשר, עד לנקודה שחמאס פרסם את סרטון החטיפה שלו. שי בעלי החליט שהוא נוסע להביא אותו משם, הוא לקח קסדת אופניים וסכין מטבח ויצא לדרך, אבל כשהגיע למשמר הנגב המשטרה עצרה אותו, אמרה לו שהוא לא יכול לעבור, שזה אזור מלחמה. בנקודה הזאת שי קיבל טלפון מחבר שאמר לו שהוא צריך לחזור הביתה כי עומר חי, אבל כנראה כבר לא בידיים שלנו. שם הוא שלח לו רק תמונה מהסרטון שחמאס פרסם, כדי שהוא יראה שזה באמת עומר - והמאבק התחיל, הטירוף. יומיים אחרי כבר קיבלנו הודעה רשמית שעומר מוגדר כחטוף".
גורם מדיני פנה אליכם במשך הזמן הזה?
"היינו מהמשפחות הבודדות שפגשו את ראש הממשלה עוד באוקטובר 2023. זו הייתה פגישה מאוד קשה, הבנו שאנחנו צריכים להתחיל לדרוש תשובות ולדרוש את עומר בחזרה בבית, ובעצם מי שהיה איתנו בהתחלה זה המטה שקם ב-7 באוקטובר. לא הייתה מדינה, אבל היה עם, היו מתנדבים. היו אנשים שהבינו שצריך לנהל את הדבר הזה, וכמובן יש צוות שמלווה אותנו מהיום הראשון פחות או יותר, מנהל את המאבק הזה בצורה הטובה ביותר".
איזה מידע קיבלתם על עומר?
"ביום ה-54 ליאם השתחרר, יומיים אחרי תאילנדים שהבנו שהוא ועומר הוחזקו איתם. את רוב המידע קיבלנו מליאם, בעיקר בגלל מגבלות השפה. בזכות הקשר שנותר ביניהם ליאם הוא כבר ממש חבר משפחה. הוא סיפר לנו על התנאים המאוד קשים שהם שהו בהם,המחבלים לא נתנו לעומר תרופות, למרות שהוא אמר להם מהיום הראשון ש'אני חולה ואני זקוק לתרופות'. כמובן שהם לא נתנו לו שום דבר כשהתחילו כאבי הבטן, אז עומר היה מבקש אקמול, והם היו מביאים לו אחד או שניים. גם ליאם היה אומר למחבלים הרבה פעמים שכואב לו, ואת הכדור שהיו מביאים לו הוא היה מחביא ונותן לעומר.
"ההיגיינה הייתה ירודה מאוד. הם ישנו על חול ועשו צרכים בדלי. במשך 54 הימים של ליאם הם התקלחו רק פעמיים ובמים קרים מהים. הם אכלו שלושה תמרים ביום - מאכל רע לחולי קוליטיס - אבל הם השתדלו לשמור על אמונה ותקווה, מעצם זה שהם ידעו שם בתוך החושך שמדינת ישראל תעשה הכל כדי להחזיר אותם. היה להם בראש את גלעד שליט, זה מה שליאם מספר, והם ידענו שהמדינה תעשה בשבילם הכל גם אם זה ייקח זמן.
"אני חושבת שיש סימן שאלה מאוד גדול אחרי המשפט הזה היום, האם מדינת ישראל תעשה הכל. נכון, יש עסקה עכשיו, היא עובדת בסדר, אבלב כל יום שעובר מתגברת החרדה של מה יהיה, איך תעבור הפעימה הבאה. מה יגיד שר כזה או אחר שעלול להכעיס את הצד השני ובעצם לעצור את הכל. אין להם זמן, הם בסכנת חיים ואני דורשת שיצילו את עומר ויצילו את כולם. אין להם זמן, ראינו את זה אתמול, הם נתמכו על ידי השובים שלהם, הם מצמצו בעיניים בלי הפסקה. חייבים להציל את עומר".
בזמן שניבה מתראיינת, בקומה העליונה אחותה ממשיכה להבריק את החדר של עומר. למעלה יש ארגז עם כל המזכרות שמחכות לו, כל הבגדים שלו כובסו מחדש, ובאמצע החדר יש מתלה, שניבה מספרת שהגיע כמה ימים אחרי שעומר נחטף. "השליח אמר לי שזה המשלוח לעומר ונקרט, ואני עוד הייתי בסערה ועניתי לו ש'עומר חטוף בעזה, הוא לא פה' - והשליח פרץ בבכי", תיארה.
"ההמתנה הזו היא קטסטרופה. גם אם עומר צועק, מי ישמע אותו מתחת לאדמה? אחרי אתמול אני אצעק עוד יותר חזק: תצילו את עומר, תצילו את כולם, אין להם זמן שם. אני רק מתפללת לשמוע שעומר ברשימה ושביום למחרת אוכל כבר לחבק אותו, ואז מתקבלים שלושה שמות אחרים. בשניות הראשונות יש אכזבה מאוד מרה שמיד מתחלפת שמחה, כי אני יודעת שאלמוג הקטן מקבל את אבא שלו ושאלי חוזר לחיבוק של המשפחה שלו ושאוהד חוזר לאשתו ולבנות, והם באמת משפחה שלנו כבר. אנחנו צועדים כתף אל כתף ליטרלי כבר שנה וארבעה חודשים, ואני באמת עם לב שמח ומלא על החזרה שלהם, אבל אני רוצה גם".
מה הכי חשוב לך למסור?
"אני רוצה קודם כל למסור למקבלי ההחלטות, אבל גם לציבור: אל תסיטו את המבט מהעיניים שראינו אתמול בעזה שם על הבמה, אל תסיטו את המבט, אל תנרמלו, צאו החוצה ותעשו כל מה שאתם יכולים כדי להציל את עומר ולהציל את כולם. עכשיו זה הזמן להציל אותם. ולעומר, עומרי. אני מתה לחבק אותך. אם יש איזשהו סיכוי שאתה רואה את זה אז תדע שאני אוהבת אותך ואנחנו לא מוותרים, ואני יודעת שגם אתה לא מוותר. עוד קצת, חיים של אמא שלך, עוד קצת".
