הקיץ הזה הצטרפתי לקבוצת סטודנטים קנדים לביקור במקומות שתיירים רגילים לא יכולים להגיע אליהם: קיבוץ ניר עוז, אתר פסטיבל הנובה, המכוניות השרופות ומפגש עם פורום משפחות החטופים. ניצולים הדריכו אותנו, והמראות הותירו אותי עם רגשות ששום דיווח חדשותי לא יכול היה להעביר אי פעם.
בקיבוץ ניר עוז ראיתי מיטה מפוזרת עם עיתונים מיום 6 באוקטובר 2023, תזכורת מצמררת שהחיים אחרי היום הזה פשוט נעלמו. עברתי בבתים של משפחות שקראתי עליהן פעם באינטרנט, כמו משפחת ליפשיץ שפעלה במשך עשרות שנים למען השלום, או משפחת ביבס, שהתלת-אופן של הילדים שלהם עדיין עומד בחוץ. זה היה קורע לב. אלה היו אנשים שכמהו לשלום והשקיעו את חייהם בדו-קיום, ובכל זאת הם הפכו לקורבנות של אכזריות בלתי נתפסת.
הממ"דים, כך למדתי, מעולם לא תוכננו להתמודד עם התקפות טרור, אלא רק עם רקטות. ברבים מהם נפרצו הדלתות, וכתמי הדם עדיין נראים על הקירות והרצפות
הממ"דים, כך למדתי, מעולם לא תוכננו להתמודד עם התקפות טרור, אלא רק עם רקטות. ברבים מהם נפרצו הדלתות, וכתמי הדם עדיין נראים על הקירות והרצפות. מכוניות שרופות נותרו כעדות אילמת, ונאמר לנו שבמקרים מסוימים ניתן היה רק לאסוף אפר אנושי מבפנים. באתר הנובה, מאות צעירים שנרצחו הפכו לסמל של פסטיבל שהוקדש לשלום.
כשעמדתי במקומות האלה, לא יכולתי לברוח מהבנה כואבת: אנחנו שומעים לעתים קרובות את האמירה שציוויליזציה יכולה לנצח את הברבריות, ובכל זאת ההיסטוריה מראה שלפעמים הברבריות מכריע את הציוויליזציה. זה מעלה שאלות: האם רוע כזה באמת יכול להיות מוחלף באהבה? האם חינוך לבדו מספיק כדי להתמודד עם זה, או שאנחנו חייבים גם למצוא דרכים אחרות להבטיח שאנשים טובים ושלווים יהיו מוגנים?
מול רוע כזה, מילים כמו "ברבריות" ו"ציוויליזציה" מרגישות חסרות כוח. מה שנשאר זה האחריות לא לתת לזה לגדול - ושהגנה על כבוד האדם ועל השלום דורשת בהירות, וגם אומץ.
לפני שנה הלכתי ברחובות ישראל שהיו מלאים בפוסטרים של החטופים. הקיץ הזה, תחנות הרכבת והאוטובוס היו מכוסות בתמונות של חיילים צעירים שנהרגו במלחמה, אנשים באותו גיל של הסטודנטים הסינים שלי שיושבים בכיתות ולומדים על הציוויליזציה היהודית, ולומדים יידיש. כשהסתכלתי על הפנים הצעירות שלהם בתמונות האלה, הרגשתי את המשקל המלא של הטרגדיה הזאת, את האכזריות שלה, את הפצעים שלה שלא נסגרו.
ויש גם צד אחר של ישראל. אנשים שואלים אותי לעתים קרובות איזה סוג של "שוק תרבותי" חוויתי בחו"ל, ואני בדרך כלל אומרת שמעולם לא חוויתי כזה. כתבתי את הדוקטורט שלי בגרמניה, למדתי יידיש בישראל, בארצות הברית ובבריטניה, אבל הרבה ממה שראיתי - ארכיטקטורה, חגים, שגרת יום - כבר היה מוכר מסרטים וטלוויזיה שצפיתי בהם בסין.
השוק התרבותי האמיתי הגיע בקיץ 2024. אחרי 7 באוקטובר. חזרתי לישראל וראיתי המוני אזרחים ממלאים את הרחובות, דורשים להחזיר את החטופים הביתה. וכעת, בקיץ 2025, שוב עמדתי ברחובות תל-אביב, ביניהם. מעולם לא חוויתי סצנות כאלה לפני כן, מכיוון שהפגנות מעולם לא היו חלק מהחיים היומיומיים במקום שבו גדלתי. ובכל זאת, כאן ראיתי משהו שונה לחלוטין: ישראלים רגילים, כמעט נואשים, עדיין מתאספים בלילה של יום חול, בשקט אבל בתקיפות, מרימים את קולם.
פרופ' יאנג מנגמה שהפתיע אותי זה לא הסיסמה על "הרוח הישראלית", אלא משהו עמוק יותר, חוסן מעוצב על ידי ההיסטוריה ומחודד על ידי המציאות. עם שפעם סבל את השואה עכשיו מתמודד עם המשבר החמור ביותר שלו בעשרות שנים, ובכל זאת ממשיך לגייס סולידריות ועזרה הדדית. בהיעדר ממשלה - רבים מהם איבדו בה אמון - הם מעודדים זה את זה, עומדים יחד. וכשהקהל המשיך לצעוק "אתם לא לבד, אנחנו איתכם" - הרגשתי שוק שלא הכרתי לפני כן. אנשים עדיין מתאספים, מתעקשים על דרישה פשוטה אחת: שהאחים והאחיות שלהם חייבים לחזור הביתה. כשגדלתי, מעולם לא הייתי עד לסצנה כזאת. כשעמדתי שם, הבנתי שזה היה השוק התרבותי האמיתי שלי.
פרופ' יאנג מנג מלמדת את הקורס "הציוויליזציה היהודית בהקשר גלובלי" באוניברסיטת בייג'ינג, ועבודתה מתמקדת באנטישמיות עכשווית, במיוחד בסין ובפזורה הסינית
