דונלד טראמפ הוא שילוב מפחיד ומסקרן של מוקיון חסר מודעות ומדינאי שבורותו אומנותו. כמות הרעשים שהוא מייצר גדולה לאין ערוך מסך כל מעשיו שנועדו להפוך את העולם לטוב יותר. היפוכו של דבר: את חירותה וערכיה של אמריקה הגדולה והיפה הוא רמס ברגל גסה, כאשר בלי להניד עפעף הורה לשלוח כוחות של צבא לערים דמוקרטיות כדי להראות לכולם מי המלך, מי המחליט, וגם כדי להכשיר את הקרקע לבחירות מעוותות.
אבל כעת הוא שם בצד את העניינים הפנימיים הבוערים: הוא מצא לו משחק חדש במגרש של הגדולים, יחסי חוץ ומדינאות גלובלית. הוא מכה חזק בכל התופים. לא אכפת לו אם הוא מקבל אהבה, חנופה או קיתונות של בוז - הוא נהנה לראות את כל העולם נושא אליו את עיניו. כמו ילד בן חמש הנעמד באמצע חנות צעצועים, הוא רוקע ברגליו ודורש להעניק לו פרס נובל לשלום. לא כי הוא מבין את משמעות הפרס, אלא כי אובמה קיבל - והוא הרי יודע לעשות הכל טוב יותר מאובמה, שנוא נפשו ומושא קנאתו היוקדת.
ראש הממשלה נתניהו לא ידע איזו סופה ממתינה לו בבית הלבן כשהגיע בשבוע שעבר לפגישה עם הנשיא. לפני כמה חודשים ערך טראמפ טקס זובור לזלינסקי, השפיל אותו ולעג ללבושו. אך מה שעשה לנתניהו גרוע אף יותר: הוא לכד אותו מול כל משתתפי הפגישה, הניח במבט זועף מכשיר טלפון עתיק על ברכיו ופקד עליו להתקשר לקטאר ולהתנצל על התקיפה. קושנר, חתנו, הגיש לו נוסח כתוב - וכל משתתפי הפגישה צפו במעמד הנזיפה, כולל נציג קטאר.
בחושיו הפראיים, טראמפ הבין כי זו העת להשתמש בנבוט. מאז נכנס לתפקידו הוא נתן לנתניהו למרוח אותו, לספר לו סיפורים על כך שהנה, רק עוד כיבוש קטן בעזה ומסיימים, רק פילדלפי ורפיח וסוף דבר. נמאס לו. נמאס לו לראות את תמונות הזוועה מעזה. גורל החטופים נגע לליבו. הוא התחבר להפגנות בקפלן וסיפר לכל מי שהיה בסביבה כי יש שם הרבה שלטים שמביעים אהבה אליו. ויותר מכך: הוא שמע את הקולות, גם בתוך מפלגתו שלו, הקוראים להביא לקץ המלחמה, שכן הציבור האמריקאי מאס בה.
מלחמות מסיימים בהסדר מדיני, וטראמפ החליט להתעלם מרעשי הרקע: הוא לא ספר את ההסתייגויות של נתניהו או של חמאס - מבחינתו הצדדים השיבו בחיוב להצעתו. לכן, נכון לעכשיו - וזה כמובן יכול להתהפך - הוא מוביל למה שהוא מכנה "שלום יציב במזרח התיכון". מנקודת מבטו של טראמפ, סוס ההיסטוריה יצא בדהרה לדרך - ומי שלא יקפוץ עליו, ישאר מאחור.
יכול להיות שהאופטימיות של טראמפ, המוזנת משיקוליו האישיים, תהיה בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, ובסופו של דבר יצא משהו טוב מכל ההמולה וכיפופי הידיים הללו
יכול להיות שהאופטימיות של טראמפ, המוזנת משיקוליו האישיים, תהיה בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, ובסופו של דבר יצא משהו טוב מכל ההמולה וכיפופי הידיים הללו. וזו יכולה להיות שעתו הגדולה של נתניהו: אם יתרומם מהמדמנה ויודיע כי הוא מוביל לשלום של אמיצים, לא בחמיצות פנים, לא כמי שנגרר בעל כורחו. הוא יכול לשאת את נאום חייו וסוף סוף לתת שביב של תקווה לשני עמים מוכי יגון. הוא יכול לשנות את המורשת שלו, ולהפוך מראש ממשלה שהוביל להפקרה ואבדון למנהיג שבחר בסוף להקשיב לקול התבונה.
טראמפ לוחץ בכל הכח. זו לא העת לתקוע לו מקלות בגלגלים. ההזדמנות נוצרה, הסוס דוהר - ומצופה מנתניהו לקפוץ עליו. רק כך ניתן יהיה להתחיל לנשום מחדש.
