השבועות האחרונים היו רכבת הרים רגשית לישראלים - כשתמונות המפגש המצמררות בין החטופים שחזרו למשפחותיהם אחרי שנה וארבע חודשים העניקו רגעים של נחת ומזור למדינה שכל כך הייתה צריכה את זה. בתוך השמחה הרבה, הפגינו משפחות החטופים אצילות נפש מרשימה במיוחד והקפידו להודות ללוחמי צה"ל וכוחות הביטחון על המחיר ששילמו בגופם ובנפשם כדי להחזיר את החטופים לביתם.
בשולי השוליים של החדשות שהציפו את המדינה בשבוע שעבר הופיעה גם ידיעה אחת שלא סחפה את הקשב הציבורי. בכותרת נכתב "הלומי קרב הפגינו מול אגף השיקום". למרות הניסיון שלי בשדה הפוסט טראומה, הכותרת הציפה אותי. לא למדנו כלום? קראתי כל מילה ואות בכתבה. המפגינים היו, בין היתר, לוחמים שנקראו למילואים ב-7 באוקטובר. רוצה לומר - חבר'ה שנפצעו במלחמת חרבות ברזל, ממש עכשיו, שהגנו עלינו בגופם ושכל המדינה מצדיעה להם. בכל פינה קוראים להם גיבורים. איך כל כך מהר הם הגיעו למצב שהם נאלצים להיאבק על מה שמגיע להם?
7 באוקטובר קרה, בין היתר בגלל תפיסות מוטעות שבהן החזקנו במשך שנים, שטשטשו ועיוורו אותנו וגרמו למחדל הגדול ביותר שידעה המדינה. הגיע הזמן להודות - גם בתחום הטיפול והשיקום של לוחמי צה"ל שנפצעו בגופם ובנפשם - היינו, ואנחנו עדיין, עמוק עמוק בקונספציה. אם אחרי מלחמה כל כך קשה, עם הצפה של אלפי פצועים והלומי קרב חדשים, נאלצים לוחמים לזעוק ולבקש את הזכויות הבסיסיות המגיעות להם - לא למדנו כלום.
תמונותיהם של החטופים השבים לישראל מציפות את המדינה בתחושה של ריפוי, תחילתו של שיקום. אישי, חברתי, לאומי. תחושה זו עלולה להטעות, שכן השיקום לא יכול להיות שלם אם נמשיך לשכוח מהר מידי את מי ששילמו ומשלמים מחירים כבדים, ביום שאחרי.
הצעדים שהוטמעו חלקיים, ומסתירים את המצב האמיתי: עזיבה משמעותית של עובדי אגף השיקום, דחיית מועדי ועדות רפואיות, וחוסר שוויון בסל השיקום של לוחם פצוע פיזי לבין לוחם פצוע פוסט טראומטי
המקרה של איציק סעידיאן קרה שנים אחרי שנפצע במבצע צוק איתן. הוא נאבק, ניסה לבד, חווה אטימות של המערכת והגיע בסוף לנקודת רתיחה טראגית. בתגובה, המדינה יזמה צעדים חלקיים לתקן את המצב, בדמות ״רפורמת״ נפש אחת. אך טענות המפגינים מעידות כי הרפורמה הזו הייתה רק מהשפה אל החוץ. הצעדים שהוטמעו חלקיים, ומסתירים את המצב האמיתי: עזיבה משמעותית של עובדי אגף השיקום, דחיית מועדי ועדות רפואיות, וחוסר שוויון בסל השיקום של לוחם פצוע פיזי לבין לוחם פצוע פוסט-טראומטי.
אז עכשיו, בחסות הפסקת הלחימה, הגיע הזמן לשים את הפצועים שלנו, גם הפיזיים וגם הפוסט-טראומטיים, בקדמת סדר העדיפויות שלנו. הגיע הזמן ללחוץ על אגף השיקום במשרד הביטחון לשנות את המדיניות שלו, כמו שרוב מוחלט של אזרחי ישראל מאמינים שצריך להיות. אם לא נעשה את זה עכשיו, אם לא נטפל בזה עכשיו, נפסיד את העתיד שלנו. ואנחנו לא יכולים להרשות לזה לקרות.
ירון אדל הוא מייסד-שותף ומנכ"ל "הלם קלאב"
