התחרות על דמותה של עזה סובב סביב שאלת השיקום והפירוז. ישראל מצפה שערב הסעודית ואיחוד האמירויות יהיו הכוחות שיובילו את שיקום הרצועה, אך אלו מציבות תנאי סף למעורבותן: פירוק חמאס ממערכי הנשק שלו, לפחות זה ההתקפי, והקמת הסדר ממשלי חדש שבו חמאס אינו הריבון ובמקביל הפסקת אש ממושכת ונסיגה ישראלית הדרגתית. שתי המדינות רואות בשיקום עזה חלק ממערך רחב יותר של עיצוב מחודש של הזירה הפלסטינית, אך כזה שיתבסס על שינוי יסודי במבנה הכוח ברצועה.
הדרישה לפירוז אינה נובעת רק מהחשש הביטחוני מחמאס, אלא מההבנה כי הישארותו של ארגון חמוש כריבון תנציח את חוסר היציבות ותסכן את השקעתן, שכן מדובר פה על עשרות מיליארדים. ברקע קיימת גם עייפות ציבורית בעולם הערבי מן המלחמה המתמשכת והחשש מהידרדרות אזורית שתשבש את מסלול ההתרחבות הכלכלית של מדינות המפרץ. סקרים שנערכו לאחרונה מצביעים על כך שבחברות הסעודית והאמירתית חמאס נתפס כגורם קיצוני שפוגע באינטרס הפלסטיני הרחב. לכן הדרישה לפירוז היא גם מהלך פוליטי פנימי, שמאפשר לממשלות להצדיק בפני אזרחיהן את ההשקעה בשיקום עזה.
ריאד מבהירה כי לא תעביר מימון משמעותי ללא העברת סמכויות לרשות הפלסטינית או לגוף אחר בעל לגיטימציה בין־לאומית. איחוד האמירויות, מצדה, פועלת כבר כעת בזירה ההומניטרית ומוכנה לשקול השתתפות בכוח ביטחוני רב־לאומי שיוצב בעזה, כל עוד מדובר ברצועה מפורזת ולאחר שהרשות הפלסטינית עברה רפורמה עמוקה, כולל חילופי הנהגה, והזמינה את אבו-דאבי להיכנס לעזה. לריאד ולאבו-דאבי יש מה להציע: הון עתק, ידע ניהולי, ותמריץ דיפלומטי בדמות נורמליזציה הדרגתית עם ישראל – אך רק במסגרת נתיב שמגובה בוושינגטון ומבטיח מנגנוני ביטחון וממשל ברורים.
מה מעכב אותן? בראייתן, המציאות בשטח טרם השתנתה. חמאס, אף שנחלש משמעותית, נותר ריבון בפועל בכמחצית מהרצועה. במציאות זו, קטאר ממשיכה להיות המתווכת והספונסרית המרכזית שלו. לאורך השנים ניזונו קטאר וחמאס זה מזה: דוחה סיפקה כסף ולגיטימציה מדינית, חמאס העניק לה אמצעי להשפעה אזורית. קטאר פועלת במתח שבין הרצון לשמר את נאמנותה לארה״ב לבין הצורך להיראות כתומכת בפלסטינים. היא אמנם חתמה על "הצהרת ניו־יורק" ותמכה במתווה טראמפ הקורא לפירוז חמאס, אך מאחורי הצהרות אלו מסתתרת גישה פרגמטית: תמיכה עקרונית במתווה מתוך הבנה שקשה יהיה לממש את שלביו המתקדמים. בכך היא מבטיחה לעצמה מקום בשולחן המו״מ ושומרת על השפעתה ברצועה.
בעיני ארה״ב קטאר היא מתווכת אמינה, שתרמה להשגת הפסקת האש. מכאן גם הקושי של ישראל לפעול נגדה: ניסיון כזה ייראה כפגיעה באינטרסים אמריקאיים ובסיכויי ההסדר
בעיני ארה״ב קטאר היא מתווכת אמינה, שתרמה להשגת הפסקת האש. מכאן גם הקושי של ישראל לפעול נגדה: ניסיון כזה ייראה כפגיעה באינטרסים אמריקאיים ובסיכויי ההסדר. לעומת זאת, סעודיה והאמירויות, שמבקשות לראות את עצמן ככוח המשקם של עזה, מתקשות לקבל את תפקידה הדומיננטי של קטאר. שתיהן תולות את שיתוף הפעולה הכלכלי־ביטחוני בסיום שלטון חמאס ובפירוזו המלא, בעוד שקטאר מעדיפה שיקום מהיר כמעט ללא תנאים – מצב שעלול להחזיר את המימון הישיר לחמאס ולהעמיק את השפעתה של דוחא.
העובדה שמנהיגי סעודיה והאמירויות נעדרו מהפסגה בשארם א־שייח' מצביעה על חוסר שביעות רצון מהמתווה האמריקאי ומהמעמד שהוענק לקטאר ולטורקיה. שלוש המדינות – סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר – מצהירות על תמיכה בשיקום עזה, אך מאחורי ההצהרות מסתתרים אינטרסים שונים ואף מנוגדים. הן מבינות שהפירוז הוא המפתח – אך לכל אחת תמריץ אחר לקדם או לעכב אותו. בשאלת הכוח הבינלאומי, המדינות נותרו מסוייגות משום החשש מעימות צבאי עם חמאס, חוסר הבהירות בנוגע מנדט הכוח והחשש מלהיתפס כמי שנכנסות לעזה להילחם את מלחמותיה של ישראל ולהיתפס בעולם הערבי כמי שמשרתות את האינטרס הישראלי.
שלוש המדינות תומכות עקרונית בשיקום עזה אך יש שוני בתנאי הסף שהן מציבות לשם כך. מאחורי עמדות אלו עומדים אינטרסים רחבים יותר: חיזוק מעמדן האזורי, קידום אינטרסים כלכליים וביטחוניים, ושמירה על מעמדן מול דעת הקהל הערבית
שלוש המדינות תומכות עקרונית בשיקום עזה אך יש שוני בתנאי הסף שהן מציבות לשם כך. מאחורי עמדות אלו עומדים אינטרסים רחבים יותר: חיזוק מעמדן האזורי, קידום אינטרסים כלכליים וביטחוניים, ושמירה על מעמדן מול דעת הקהל הערבית. משותף לכולם - הספק באשר ליכולת לממש את התוכנית השאפתנית. יתר מכך, נוכח הלחצים הכלכליים בשל ירידת מחירי הנפט בעיקר בסעודיה, התחייבויות כספיות בזירות אחרות (סוריה, לבנון) והיעדר אופק מדיני ברור, השקעתן תיוותר לעת עתה על הנייר.
בסופו של דבר, ההסדר העתידי בעזה תלוי בשאלה האם יימצא מנגנון שיבטיח פירוז הדרגתי של חמאס מבלי למוטט את המתווה כולו. טיפול לקוי בסוגיית הנשק – או מנגד, התעקשות עקרונית שבלעדיו אין הסדר – עלולים להפוך את הפסקת האש לשברירית. רק שילוב של פירוז מדורג, נסיגה ישראלית מתואמת והכנסת כוחות ביטחון פלסטיניים מאומנים יאפשר למהלך האזורי להתייצב. ללא זאת, כפי שמזהירות ריאד ואבו־דאבי, השיקום יישאר על הנייר – והמלחמה, תחזור.
ד"ר יואל גוז'נסקי, לשעבר במל"ל, הוא מומחה למדינות המפרץ וראש תכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל-אביב
