יש רגעים שבהם אתה מבין עד כמה המרחב הציבורי שלנו השתגע. פעם, כששמענו שמישהו מאושפז היינו שותקים רגע, מתכווצים, שואלים אם צריך עזרה. היום זה ספורט לאומי. מישהי מתמוטטת, והטוקבקים כבר מחכים לה עם מזלג. כל מילה שלה נבחנת תחת זכוכית מגדלת של זעם. כל מצוקה מתורגמת מיד ל"צומי". כל חולשה להוכחה.
יפעת תומר-ירושלמי, לשעבר הפצ"רית, הפכה לדמות שקל לשנוא. היא נמצאת על הציר הכי רגיש: גם אישה, גם במערכת המשפט, גם לא בצד הנכון של המפה הפוליטית. אז ברגע שהיא מתמוטטת, הציבור לא רואה בן אדם, אלא אויב. מותר לדרוך עליה. מותר לזלזל. מותר לשנוא. כאילו עצם העובדה שהיא אישה עם אחריות ציבורית הופכת את הסבל שלה לחשוד.
אם איש ציבור גבר היה עובר אירוע שכלל משבר נפשי, התגובה הראשונה הייתה חמלה. היו מדברים על לחצים כבדים ועומסים נפשיים, אחריות עצומה, אולי אפילו מחיר השירות הציבורי. אבל כשזו אישה זו דרמה. זו תשומת לב. זו חולשה. גבר קורס זה אמין.
גבר שנוא הוא פשוט אדם שנוא. אישה היא קודם כל אישה. היא קודם כל היסטרית. עושה דרמה. חלשה. כל סטריאוטיפ מגדרי שלילי מיד מתייצב לצידה והופך אותה לאובייקט שמותר לדרוך עליו
כשבצד השני של המפה הפוליטית עומדת אישה, השנאה הופכת ברגע לאישית. גבר שנוא הוא פשוט אדם שנוא. אישה היא קודם כל אישה. היא קודם כל היסטרית. עושה דרמה. חלשה. כל סטריאוטיפ מגדרי שלילי מיד מתייצב לצידה והופך אותה לאובייקט שמותר לדרוך עליו. אנחנו דור שמדבר על רגישות, אבל לא באמת יודע איך להתמודד איתה כשאנחנו רואים אותה אצל נשים. אנחנו רוצים שהן יהיו עדינות, אבל רק כשזה משרת אותנו. כשזה מפריע זה כבר מוגזם. כשהן קורסות, זה פתטי. כשהן חזקות, זה מאיים.
וזה לא רק על הפצ"רית. תראו את היועמ"שית. תראו את עינב צנגאוקר. שלוש נשים דומיננטיות, שונות זו מזו לחלוטין, שכל אחת מהן הפכה למטרה. האחת במערכת הביטחון, השנייה בזירה המשפטית, השלישית בתקשורת. שלוש נשים שנמצאות בעין הסערה הציבורית רק משום שהעזו לתפוס מקום שהתרגלנו לראות גברים מאיישים. אצל כולן אפשר לראות את אותו דפוס: מתקפה לא על המעשה, אלא על הקיום. על עצם זה שהן שם.
איפשהו בדרך איבדנו את היכולת להגיד די. איבדנו את המקום שבו גם יריב פוליטי הוא בן אדם. ואם לא נתחיל לשים גבול לשנאה הזו, היא כבר לא תצטרך לגיטימציה. היא פשוט תהיה ברירת המחדל.
