הנשיא האמריקני דונלד טראמפ עשה לפנות בוקר היסטוריה, לא פחות, כשנתן את הפקודה לכוחות המזוינים שלו לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים. טראמפ, שרבים בארה"ב, בישראל ובעולם מביעים חשש גדול (ובצדק) ממדיניותו הלא עקבית והקפריזית, הוכיח בסופו של דבר שיש כיסוי להצהרותיו על כך שאין בכוונתו להשלים עם איראן גרעינית.
זהו שינוי מרענן עבור רבים במזרח התיכון, בעיקר בקרב מדינות ערב הסוניות, שראו כיצד הממשלים האמריקניים השונים שקדמו לטראמפ נכנעו ללחץ ולאיומים מצד איראן ובעלות בריתה בעבר. השיא נרשם כמובן בתקופתו של זוכה פרס נובל לשלום ברק אובמה, שעל אף שהודיע שאם סוריה תעשה שימוש בנשק כימי נגד אזרחיה, ארה"ב תגיב על כך בכוח, השלים בסופו של דבר עם התקיפה הכימית של משטר בשאר אל-אסד ולא פעל כדי להביא להפלת משטרו. הוא הביא אומנם להסכם שהפחית במידה ניכרת את כמות הנשק הכימי שהיה בידי סוריה, אך הנשיא הסורי שרד עוד יותר מדי שנים בשלטון עד שאנשיו של אחמד א-שרע סילקו אותו. המסר שקיבל העולם הערבי אז היה שהאמריקנים הם נמר של נייר, ושברגע האמת הם נמלטים מהשימוש בכוח. לפנות בוקר המסר הזה השתנה. למרות שורה של לחצים מבית (המפלגה הרפובליקאית) ומחוץ (איומים איראניים למכביר), טראמפ לא התקפל והראה לאיראן ולעולם הערבי כולו כי דפוס הפעולה האמריקני המסורתי אינו תקף עוד.
אלא שהמלחמה הזו רחוקה מסיום, ולא בגלל האיומים האיראניים. גם הבוקר הוסיפה טהרן לרמוז כי היא עלולה לתקוף את הכוחות האמריקניים במפרץ. האמירות הללו מזכירות את האיום בסגירת מצרי הורמוז, מאחר שבסופו של דבר אם יֵצאו לפועל, הצעדים הללו יפגעו בעיקר באיראן ובכלכלתה. תקיפה של הבסיסים האמריקניים או סגירה של מצרי הורמוז יכולות להביא לתגובה הרבה יותר קשה של ארה"ב נגד טהרן, ולפגיעה עוד הרבה יותר קשה במשטר האייתולות. ועם זאת, המשטר מדגיש - ואפשר להאמין לכך - שאין בכוונתו להיכנע כעת ולוותר על פרויקט הגרעין שלו.
טהרן נשלטת כיום בידי משטר קיצוני, אולי הכי קיצוני מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979, והמנהיג הרוחני שלה עלי חמינאי בן ה-86 מבהיר כי אין פניו לפשרה. ניתן לשער שאיראן תמשיך לתקוף מטרות ישראליות, ואולי תנסה להוציא פיגועים נגד מטרות אמריקניות מבלי להותיר טביעות אצבע מפורשות מדי. קשה לראות שינוי באופק במדיניות טהרן, לפחות כל עוד חמינאי בחיים - וארה"ב, כמו גם ישראל, צריכות להמשיך ולפעול יחדיו במטרה לפגוע בו.
איראן אינה לוב, הכאוס אינו מאיים עליה. סילוקו של חמינאי, שחיזק משמעותית את המחנה השמרני באיראן בעשורים האחרונים, אומנם יכול להוביל לכך שימונה לו יורש שדוגל באותה מדיניות כמוהו - אך ישנה גם אפשרות שחיסולו יוביל לחיזוק המחנה הרפורמיסטי בתוך המשטר האיסלאמיסטי
איראן אינה לוב, הכאוס אינו מאיים עליה. סילוקו של חמינאי, שחיזק משמעותית את המחנה השמרני באיראן בעשורים האחרונים, אומנם יכול להוביל לכך שימונה לו יורש שדוגל באותה מדיניות כמוהו - אך ישנה גם אפשרות שחיסולו יוביל לחיזוק המחנה הרפורמיסטי בתוך המשטר האיסלאמיסטי. בסופו של דבר חמינאי, דיקטטור אכזרי שחירב את המזרח התיכון והמשיך בהרס שהחל חומייני באיראן, אינו "עוד מנהיג" - הוא סמל דתי לקיצונים שבקיצונים. הוא נהנה גם כך ממעמד של קדוש בעולם השיעי, כך שמותו לא יאדיר אותו עוד יותר או יביא למדיניות קיצונית עוד יותר, מאחר שאיראן הנוכחית היא קיצונית מספיק גם כך.
איראן, אם לא יהיו ניסים או הפתעות, תנסה לחדש בהקדם את העשרת האורניום במתקנים חשאיים אחרים, ואולי אפילו לחתור לייצור פצצה מתחת לאף של המערב. השאלה הגדולה היא מה בכוונת ארה"ב וישראל לעשות נוכח הכוונה הזו. האם טראמפ יורה לאנשיו להמשיך לתקוף באיראן עד שהמשטר יניף דגל לבן, וסביר שלא יעשה זאת? או שמא בכוונת ישראל וארה"ב לעצור כעת את הפעולה הצבאית ולפנות את הדרך למו"מ, נוכח הפגיעה הקשה בגרעין האיראני והאטתו?
בסופו של דבר, התקיפה האמריקנית לפנות בוקר יכולה לסלול את הדרך בעוד לא הרבה שנים למזרח תיכון חדש. ממש כמו ההוא ששמעון פרס העז לדבר עליו בזמנו. עם איראן שאינה גרעינית, וחלשה הרבה יותר, עם חיזבאללה מנוטרל וסוריה שרוצה להיות מדינה "נורמלית", מדינות ערב סוניות יחששו פחות מלמסד את קשריהן עם ישראל ולהוביל לנורמליזציה, אפילו מול ערב הסעודית. אך לשם כך, נתניהו יצטרך לסיים את המלחמה בעזה ולהוביל מהלך מדיני שיסלק את שלטון חמאס שם, ויסלול את הדרך בפני הכנסת כוחות ערביים מתונים לרצועה וכן כוחות של הרשות הפלסטינית.
אבי יששכרוףצילום: יובל חןועוד מילה על המהלך של בנימין נתניהו וממשלת ישראל: ההחלטה של נתניהו לתקוף באיראן הייתה נכונה והכרחית מבחינה צבאית. נתניהו, שהורה לתקוף באיראן, צריך לקבל קרדיט גדול על כך, ממש כשם שהוא, כראש ממשלת ישראל ב-7 באוקטובר 2023, אחראי לאסון הכי גדול שעבר על מדינת ישראל, תחת מדיניות ברורה שהוא הוביל לחזק את חמאס. ההצלחה הגדולה עד כה של החלטתו לתקוף באיראן אינה סותרת את הכישלון המהדהד ואת האחריות האישית הקשה של נתניהו למה שהתרחש ב-7 באוקטובר.
