במשך שנים ארוכות יעל אריאל לא זכרה דבר כמעט ממה שקרה באותו ערב ל"ג בעומר בנעוריה. רק בחלוף השנים, כשאירוע טראומתי נוסף ערער את חייה ותסמיני הפוסט טראומה המורכבת החלו להתגבר, היא פנתה לטיפול ושברי הזיכרון החלו לצוף. במיוחד זכור לה הניסיון להתנקות מכל מה שעברה באותו הלילה, והיא בת 12 בלבד.
"הניסיון הזה לקלף את העור" היא אומרת, מדגימה על גופה את תנועת הקרצוף. היא נזכרת גם בנער שהוביל את החבורה, בדרישה שלו ממנה שתתפשט ובניתוק שחשה באותו הערב: "זה כאילו שאני אומרת לעצמי: זה לא הגוף שלי יותר". על חבריו שהיו שם יחד איתו היא מספרת כי "הם ניסו לצאת 'גברים' בעיני החברים שלהם", אבל מתארת שנראה היה שחלקם נקלעו לסיטואציה שלא רצו להיות בה: "הם עמדו שם בשוק ולא כל כך ידעו איך להגיב".
בשלב מסוים, היא מצאה את עצמה לבד - ואחר כך החלו שנים ארוכות של הדחקה. היא עזבה ללמוד בפנימייה מרוחקת, החיים המשיכו כרגיל, לכאורה. רק לכאורה. היא מיעטה לצאת מהבית, ניתקה קשרים עם חברות ילדות. לא רצתה להיתקל בפרצופים מהעבר. "הייתי במשבר נפשי, דיכאון, המון מחשבות אובדניות", היא אומרת. היום היא יודעת שקוראים לזה פוסט טראומה מורכבת ושהמקור לכך הוא הפגיעות המיניות שעברה בילדותה ובנעוריה, בהן האונס הקבוצתי.
אריאל גדלה בבית דתי-לאומי במושב דתי בשרון. "הייתי ילדה מבית טוב", היא אומרת, אך מספרת איך כבר בילדות המוקדמת עברה פגיעה מינית. "הרגשתי מאוד שקופה ובלתי נראית", היא אומרת על השנים הללו. סביב כיתה ו' החלה להיות בקשר עם חבורת נערים מבוגרים ממנה מעט. הם היו הולכים לפרדס סמוך למושב. בהתחלה, היא אומרת, לא היה בזה שום דבר חשוד, אחר כך החלו "דברים מינוריים יחסית", כלשונה. מגע, השפלות קטנות, משחקים שהלכו והסלימו.
"הדרך להתמודד הייתה לשחק שזה לא מזיז לי, לא כואב לי, לא משפיל אותי", היא אומרת, "תעשו מה שאתם רוצים, אני חזקה יותר מהכל. זו היתה האסטרטגיה ההישרדותית שפיתחתי". האונס הגיע רק בשלב מאוחר יותר, בערב שבו הם הגיעו למדורה של שכבת הגיל שלה. מה שקרה אחר כך היה לא צפוי מבחינתה: "לא ידעתי איך להגיב. זה לא משהו שהמערכת שלי ידעה לסווג".
"אף אחד לא מבין שזה אונס?"
אפילו יותר מהפגיעה עצמה, אריאל זוכרת את ההשפלה. את התחושה שאיש מבין הנוכחים לא עשה דבר כדי לסייע לה. זה אחד הגורמים שהופכים את הפגיעה הקבוצתית לכואבת וקשה במיוחד. יעל טל-פואה, ראש תחום החינוך וההסברה באיגוד מרכזי הסיוע, מתארת כי "בפגיעה קבוצתית עולה ביתר שאת השאלה 'למה אף אחד לא עצר את הפגיעה? אף אחד לא הבין שמה שקורה עכשיו הוא אונס קבוצתי?'".
על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע, המתפרסמים היום, לא פחות מ-115 פניות חדשות הנוגעות לתקיפה מינית קבוצתית הגיעו לקווי הסיוע של האיגודים השונים בשנת 2024 - 2% מכלל הפניות הנוגעות לפגיעה מינית. לפי נתוני הפרקליטות, שנמסרו לבקשת האיגוד, מתוך 4,628 תיקים שנפתחו בחשד לפגיעה מינית לסוגיה, ב-555 היו מעורבים שני חשודים או יותר - כלומר הפגיעה היתה קבוצתית. רק 16 תיקים שבהם חשוד אחד או יותר הבשילו לכדי כתב אישום.
לעתים הניצול שמוביל לאונס הקבוצתי גלוי לעין, זועק ממש - כמו במקרה הקשה של האונס באילת שאירע ב-2020, ודינם של חלק מהמעורבים בו נגזר בשנה שעברה. אז, על פי כתב האישום, ארבעה גברים אנסו צעירה בת 16 בזמן שהיתה שיכורה ושרויה בערפו חושים. שבעה נוספים סייעו בידם, והורשעו אף הם בעבירות שונות. אך לא פעם, אומרת טל-פואה, האונס או התקיפה מתרחשים כחלק מ"דינמיקה מורכבת וחמקמה", כזו שקשה לשים עליה את האצבע עד שכבר מאוחר מדי.
"גם הנפגעת לא תמיד מבינה בזמן אמת מה התרחש. היא מרגישה אשמה, כי לכאורה היא הביאה את עצמה לסיטואציה הזאת"
לעתים זה מתחיל מתוך רצונה של הנערה להיות חלק מהקבוצה. "אולי היא התאהבה באחד הנערים. תחושות מאוד טבעיות, מן הסתם. מתחילים לשחק, שותים, מעשנים. ואז, אולי הנערה לא מרגישה שהגבול נחצה. או שאולי אין לה יכולת לקום וללכת - כי אולי היא לא סיפרה להורים שלה לאן היא הולכת; אולי היא בשחזור של טראומה קודמת. וזה הולך ומסלים, וכל אחד בתורו מנצל אותה", אומרת טל-פואה ומסבירה שההסלמה מתרחשת בהדרגה, מבלי שמישהו שם לב.
לאירועים האלה היא קוראת "אפור הולך ומשחיר", וכשההתדרדרות הדרגתית - "גם הפוגע והנוכחים הרבה פעמים לא מבינים שזאת פגיעה. כי 'היא לא בוכה', כי 'היא רוצה בזה'. יש עיוותי חשיבה. גם הנפגעת לא תמיד מבינה בזמן אמת מה התרחש. היא מרגישה אשמה, כי לכאורה היא הביאה את עצמה לסיטואציה הזאת".
2 צפייה בגלריה
יעל אריאל (מימין) בוועדה לקידום מעמד האישה ושיוויון מגדרי
( צילום: שמוליק גרוסמן/דוברות הכנסת)
הנתיב לפתרון נעוץ, בעיניה, קודם כל בחינוך, שם אפשר לדבר עם מי שאולי ימצאו את עצמם כ"עומדים מהצד": אלה שנגררו אחר התוקף המוביל, שאולי מצאו את עצמם בסיטואציה כמעט בטעות. "בגיל הנעורים יש לחץ חברתי - 'תתנסה', 'מה אכפת לך?'. ויש את מי שמפחדים לצאת 'הורסי המסיבות'", אומרת טל-פואה. בסדנאות שהיא ועמיתיה מעבירים בבתי הספר, היא מתארת, "אנחנו מדברות הרבה על לחבר אותם לעצמם, שידעו שאם הסיטואציה מעוררת בהם רגשות סותרים, אז כנראה שמה שהם רואים הוא לא בסדר וצריך לעצור אותו".
טל-פואה רוצה להפנות זרקור אל הקבוצה הזאת - של העומדים מהצד. "ואיתם, עם מי שלא בטוחים, אפשר לעשות עבודה חינוכית", היא אומרת, "הם מבינים שמשהו כנראה לא בסדר, ותפקידנו ללמד אותם להיות יותר קשובים לעצמם, לחזק את האמפתיה".
מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע אורית סוליציאנו מוסיפה: "העובדה שאנחנו רואות שוב ושוב עשרות מקרים של אונס קבוצתי מחייבת את מערכת החינוך לעשות מעשה, ולהשקיע בשיח עם בנות ובני הנוער - גם בכיתות וגם בשיח עם ההורים. אנחנו פוגשות מחסור אדיר בחוקרי עבירות מין, יחס לא ראוי לנפגעות ולנפגעים, סגירת תלונות מקוונות באופן מיידי, חקירות רשלניות ועוד – כל אלו תורמים לסגירת תיקי עבירות מין, ועבריינים שלא נותנים את הדין על מעשיהם".
"הייתי רוח רפאים"
אחרי שמסך ההדחקה נפתח, החל אצל אריאל מסע ארוך לבירור האמת. היא החלה לדבר על מה שעברה - בין השאר גם על הפגיעות המיניות הטקסיות, שעליהן סיפרה לאחרונה באומץ בוועדה לשוויון מגדרי בכנסת. לפני שנים אחדות היא בחרה להגיע לבית העם ביישוב שבו גדלה, ולספר על האונס הקבוצתי. זה קרה אחרי שנים של נתק בינה לבין האנשים שהכירה בילדותה.
"הייתי רוח רפאים, לא היה לי שם שום קיום", היא אומרת. כל ביקור בבית ההורים היה טריגר, כל צעידה ברחובות הציפה אותה בזעם. בשיחה בבית העם היא תיארה מה עבר עליה, מבלי להזכיר את שמות הפוגעים. זו הייתה, מבחינתה, חוויה מרפאת ומשנה חיים. "פתאום מאות האנשים עומדים ומוחאים לי כפיים, אחרי שאני מסיימת להגיד להם דברים קשים", היא משחזרת.
מאז היא ממשיכה לספר את סיפורה. "חשוב לי לדבר עם נוער במיוחד, כדי שיידעו איך להיות זה, או זאת, שרואים מה שקורה ויודעים לקרוא לזה בשם", היא אומרת. "לחץ חברתי הוא דבר מאוד חזק. אני רוצה שיידעו לזהות את המצוקה, גם אם היא אינה מופגנת - ובעיקר לנקוט עמדה ולעצור את זה בזמן. אולי אם אחד הנערים שהיו עדים לפגיעה בי היה עושה משהו, לא הייתי נשארת בתחושה שכולם שם פשוט עמדו וצחקו".
