פניה המבועתים של שירי ביבס אוחזת תחת שמיכה את אריאל וכפיר נמצאת מול עיני רבים מהישראלים כבר 16 חודשים. נדמה שלמרות כל מה שעברנו ב 7/10 ואחריו, באופן ציני שלא ייאמן, דבר לא הכין אותנו לאכזריות המפלצתית שבהעברת גופתה של אישה בלתי מזוהה על פני זו של שירי.
מלבד השתתפות בכאב האיום של ירדן ומשפחות ביבס וסילברמן, הרשת התמלאה בבקשות סליחה מאלפי אזרחים שלא לגמרי ידעו מה לעשות עם הפרץ המחודש של האבל הכבד. אני לא בטוחה לגמרי שרובם יודעים למה הם מבקשים סליחה, אבל אני רוצה לומר להם, לנו, שזוהי בקשת הסליחה הלאומית המוצדקת ביותר בהיסטוריה - לא רק ממשפחת ביבס, מכל תושבי העוטף.
אתמול נשאלתי בטוויטר לראשונה למה אני מבקשת סליחה כל הזמן. ויש לזה סיבה טובה - לאומית וגם אישית.
כיון שטרם קמה ועדת חקירה ממלכתית ולא ברור מתי תקום, אני רוצה להציע פרספקטיבה על העשור שחלף מאז צוק איתן. הציבור הישראלי שתק, אין דרך יפה לומר את זה, שתק לגמרי אל מול מה שכונה על ידי הדרג המדיני והבטחוני כאחד - "טפטופים", "סבבים", פלגים שאינם חמאס, ברק שפגע במשגר שירה טיל. קשה להאמין אבל אלה רק דוגמאות לתירוצים מדוע לא ליזום פעולה אל מול ההתעצמות של החמאס בין היתר כתוצאה ממזוודות הכסף מקטאר.
ברור שלא הציבור הישראלי מחליט אם וכיצד ליזום פעולה צבאית. אבל החברה הישראלית, הכואבת כל כך ממחיר האובדן של 76 חיילים ואזרחים בצוק איתן, רצתה שקט. מאוד רצתה. הדרג המדיני בראשות נתניהו בכל השנים האלה, זיהה את הסנטימנט ולא היה גב בינלאומי - כי הרי על ישראלים, במיוחד יהודים מותר לירות טילים.
הציבור לא מחליט איך ומתי יוצאים למלחמה, אבל בעוד הדרום והעוטף בוערים תרתי משמע - מ-30 במרץ 2018 ובמשך שנה וחצי שטחים עצומים שם נשרפו כתוצאה מעפיפונים ובלוני בעירה הישראלים היו בשקט משל זה קורה במדינה אחרת. הגדיל לעשות בשלב מסוים צחי הנגבי, אז השר לשיתוף פעולה אזורי והיום יו״ר המל״ל כשאמר בנובמבר 2018 שיש הבדל בין עוטף עזה לתל אביב. הוא התנצל ונתניהו דחה את אמירתו אבל בשורה התחתונה התושבים הרגישו לבד.
בקשת הסליחה הלאומית אינה מיותרת
למען הסר ספק, איני מבקשת להאשים את הישראלים שלא יצאו להפגין למען תושבי העוטף. אבל אני כן משוכנעת בכך שבקשת הסליחה הלאומית אינה מיותרת.
כך גם פני הדברים כשמדובר בחטופים שלפני טבח 7/10. משפחות גולדין, שאול, מנגיסטו וא-סייד, היו לבדן במאבק להשבתם. משפחת גולדין עמדה מדי שבוע באנדרטת החץ השחור, משפחת שאול איבדה כוחותיה תוך כדי מאבק ומשפחות מנגיסטו וא-סייד בקושי זכו להתייחסות. גם ממשפחות אלה חייבים לבקש סליחה.
הישראלים הגיעו לדרום אדום, נהנו רוב הזמן מהצמיחה בכלכלה אפילו תוך כדי הקורונה והחברה הישראלית ספגה את הסבבים בנגב המערבי. שקט זה דבר טוב ומוצדק לחלוטין לרצות בו, אבל זה היה שקט מזויף
העשור הזה שבו הובילה תפיסת "ניהול הסכסוך" היה דרמטי בצמיחה בעוטף ובישראל כולה. זמן קצר אחרי צוק איתן כבר לא ניתן היה למצוא חדרון להשכרה באיזור שהוגדר ע"י חברי האהוב אופיר ליבשטיין ז"ל: 95% גן עדן, 5% גיהנום.
והישראלים הגיעו לדרום אדום, נהנו רוב הזמן מהצמיחה בכלכלה אפילו תוך כדי הקורונה והחברה הישראלית ספגה את הסבבים בנגב המערבי. שקט זה דבר טוב ומוצדק לחלוטין לרצות בו, אבל זה היה שקט מזויף.
אז למה אני מבקשת סליחה משירי ביבס, שאני ורבים כל כך מרגישים שהכרנו ובה בעת מצטערים שלא הכרנו אישית את הנסיכה הקסומה הזאת, הבנתי שזה מחייב הסבר.
חלק מהעשור הזה, כיהנתי כחברת ועדת חוץ ובטחון. מיד עם תחילת השריפות והצעדות לגדר הצבעתי על זה כעניין אסטרטגי. מצויידת בחברי הטוב חיים ילין, שהביא את עפיפון השריפה שנחת בחצר ביתו בבארי, הגענו פעם אחר פעם לישיבות בועדה עם ראשי צה"ל במאמץ לשכנע שההתנהלות כאילו לא מדובר בפגיעה משמעותית בבטחון התושבים היא טעות גדולה. נאמתי במליאה ובועדות שבוע אחר שבוע, מביאה את הסיפורים מהעוטף, את הפחדים והפגיעה בבטחון האישי, אבל נכשלתי.
ניסיון לנהל מאמץ לא הגיוני מול הגרועים שבמרצחים
התושבים עצמם המשיכו לנסות באמונה גדולה לחפש ידיים מושטות בצד העזתי - התקווה לכך שאפשר אחרת הייתה חלק בלתי נפרד מקסמיו של אנשי העוטף. פשוט היה צריך להקשיב לאזהרות שלהם כשאנשי נתיב העשרה ולא רק הם הצביעו על אימונים ותמרונים לנגד עיניהם או על מגדלי השמירה. אי אפשר להכחיש. צה"ל באמצעות מפקדי אוגדת עזה היה קרוב לראשי הרשויות ולתושבים. הייתה שם אכפתיות ודאגה. אבל גם התעלמות, שוב, בניסיון לנהל מאמץ לא הגיוני מול הגרועים שבמרצחים.
מעת לעת אני שואלת את עצמי איזה טריגר היה צריך כדי להבין שהמלחמה בפתח - לא רק מודיעינית. במלחמת לבנון הראשונה, הייתה זאת ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב ששמה קץ לסבלנות מול הקטיושות בצפון. ובדרום ? דניאל טרגרמן בן ה 4 שנהרג בצוק איתן או עידו אביגל בן ה 6, דודק׳ה בפי הוריו, שנהרג בידיה של אמו שני בשומר חומות לא היו נציגים רשמיים של מדינת ישראל אבל הם סמל איום ונורא לחוסר החלטיות.
איילת נחמיאס ורביןוהציבור בישראל מה בסך הכל רצה? כמו רוב בני האדם בעולם, קצת שקט, חינוך, רווחה ובריאות טובה. בעוטף היה את כל הדברים האלה ויותר, למעט כשלא היה.
ועל הימים שלא היה - כשבכל הארץ היה שקט ולהם לא, כשאנחנו ישנו בשקט והם זינקו לממ"ד, על הימים שהם היו לבד באלפי אזעקות אמת ושווא, על השעות האיומות ב 7/10 כשהם מבינים שגורלם בידם, שהם לבד לבד, על כך מתבקשת סליחה.
סליחה שרצינו שקט, וזה היה על חשבונכם. סליחה שלא הייתי מספיק משכנעת כשנשרפו שדות שהשקעתם בהם זיעה ואהבה. סליחה עודד ליפשיץ, שבאסון הגדול של משפחת ביבס נדחק סופך הכואב. יבוא יום וגם שרים בממשלה יבקשו סליחה. לפני כל דבר אחר, פשוט סליחה.
