שורדי שואה מכל הארץ הגיעו הערב (יום שלישי) לכיכר החטופים בתל אביב, שם נפגשו עם משפחות חטופים ושורדי שבי. בתום המפגש שורדי השואה פנו למסור הצהרה לתקשורת. שורד השואה נפתלי פירסט (94) סיפר כי שרד ארבעה מחנות ריכוז, בהם אושוויץ. "הגעתי למפגש הזה עם הרבה כוח, כדי לחזק את החברים שילדיהם עדיין בתופת הזוועה במרתפי עזה, אמר.
הצהרת שורדי השואה
(צילום: אסף חן)
נפתלי אמר עוד כי "אני מאחל לכם שתחזיקו מעמד, בלי התקווה לא היינו שורדים את מה ששרדנו. העתיד שלכם עוד לפנינו. אני מקווה שהילדים שלכם ישתחררו, שהממשלה תקבל קצת שכל, קצת לב וקצת יהדות והחטופים ישתחררו היום". בסוף ההצהרה הציג נתפלי את תמונתו מתקופת השואה, לצד תמונה מתוך התיעוד של החטוף אביתר דוד בשבי חמאס, ולאחר מכן שורדי השואה יצאו לעבר כיכר החטופים יחד עם המשפחות. "התמונה הזו צולמה כמה ימים אחרי השחרור, אני הייתי בן 12", סיפר. "בבלוק הזה ריכזו את החלשים המוזלמנים לפני המוות. אם אתם שמים לב יש אנשים ממש כמו שראינו בתמונות אתמול".
שורד השואה אריאל נשא דברים באנגלית: "כשראינו את התמונות של רום ואביתר הרגשנו שהאוויר נלקח מריאותנו. כשורדי שואה אנחנו יודעים מה קורה כשהעולם לא מביט. להיות בחושך, מבלי לדעת האם מישהו בא להציל אותך. אנחנו פה כדי לדבר עבור אלו שלא יכולים לדבר כעת. אל תחכו, החזירו את כולם עכשיו. הם בני אדם, וזמנם אוזל".
אריה פינסקר, ששרד את אושוויץ, הצהיר: "לא חשבתי שאנחנו נוכל להגיע למצב של הפקרות כזו, ואני לא יודע אם זה לא מכוון. אני מקווה שזה ייגמר אחרת וייגמר בטוב, שנחזור להיות שוב עם מלוכד עם הנהגה שפויה". שורדת השואה דבורה ויינשטיין קראה לכל המשפחות שבניהן נפלו במלחמה "שישבו את השבעה על הדלת של ראש הממשלה שלנו, אולי אז הוא יבין. אולי אז הוא יזיז את עצמו". היא תקפה: "לא יכול להיות שאדם אחד יכול להחליט, שסמוטריץ' הוא המוביל של המדינה - הוא אפילו לא עובר את אחוז החסימה בשבת הקרובה תעירו את כל העם, שיעזבו את הספות, שיצאו החוצה וירימו את הדגלים הכי גבוה ויצעקו בקול רם: די!".
מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז״ל שנרצח בטבח 7 באוקטובר, אמר לשורדי השואה: "אני מרכין ראש בפניכם, אני לא מבין את תעצומות הנפש שיש לכם. מגיל קטן לא הבנתי איך קרה לנו אסון כזה גדול בשואה, לא האמנתי שזו שנת 2025 ויש לנו עדיין 50 חטופים ואנו רואים תמונות כאלו. זו בושה לנו כמדינת ישראל שאתם צריכים לבוא ולתמוך בנו. לראות את התמונות שמזכירות לכם מה אתם עברתם. אני בוש וכלם מהמדינה, אני הפעם מבקש מכם סליחה בשם המדינה".
דני מירן, אביו של החטוף עמרי מירן, הוסיף: "ב-77 שנה בנינו מדינה לתפארת וצריכים להיות עם הרבה גאווה ועוצמה ואני יודע שאחרי כל ירידה יש עלייה. את הנשמה שלי אני טוען מאנשים כמוכם". שורדת השבי יוכבד ליפשיץ הודתה לכל מי שהגיע: "אני שורדת מנהרות וחזרתי משם, חשבתי הרבה על היכולת שלכם להחזיק מעמד. הייתם ילדים, אני הייתי בארץ. נולדתי כאן, והמשפחה שלי חוץ מהההורים כולם הושמדו. ביום שישי כשראיתי את התמונות של אותם ילדים שלא אכלו הרגשתי שאני נשאבת בחזרה למנהרות, ואני חשה את מה שהם חשים, כשהייתי שם אכלנו רבע פיתה ביום".
"לא יודע איפה היה אלוהים בשואה - וגם לא ב-7/10״
המפגש התקיים לאחר שבשבת האחרונה התרחש בכיכר מפגש אנושי נדיר בעוצמתו בין מרדכי דוד כהן בן ה-99, ניצול שואה שלחם במלחמת העצמאות, לבין יעל אדר, אימו של החלל החטוף תמיר אדר. בין השניים נרקם שיח נדיר, כואב ומפוכח - אך מלא אהבה.
מרדכי עלה לבדו מבולגריה בשנת 1948, כשהוא בן 21, כדי להילחם למען הקמת מדינת ישראל. ״אבא שאל אותי אם אני רוצה לעלות כדי שתהיה מדינה״, סיפר. ״הוא אמר לי, 'אם אתה רוצה - אני מסכים'. במשך שלושה ימים לימדו אותנו איך לירות ואיך לזרוק רימון, ואחר כך כבר שמרנו על קיבוץ רביבים, שהיה הדרומי ביותר. מאז אני פה״.
מרדכי, ששרד את השואה בבולגריה וחווה את הכיבוש הגרמני, התפרק בשיחה עם יעל. ״אני לא בוכה, אבל היו לי הרבה דמעות בעיניים. לא הצלחתי לעצור את זה", סיפר. "שמעתי את הסיפור שלה וזה כאב לי מאוד. אני לא יודע איפה היה אלוהים בשואה - וגם לא ב-7 באוקטובר״. הוא חי היום בבת חפר מול בנו, כלתו והנכדים, ובכל ליל שבת המשפחה מתפללת לחזרתם של החטופים. ״זה נותן לי כוח, זה המעט שאני יכול לעשות״, אמר.
יעל סיפרה כי הבינה שיש איש מבוגר מחוץ לבית אריאלה שביקש לומר לה דבר מה, וכשיצאה פגשה את מרדכי - חד וצלול, ללא חשש להביט למציאות בעיניים:״הוא אמר לי, 'עליתי לפה כדי להילחם, וכל מה שבנינו נהרס'. לרגע שכחתי את הכאב האישי שלי. הרגשתי שאני זו שצריכה לחבק אותו, להרגיע אותו, ולהגיד לו - אנחנו נתקן את זה״.
יעל ומרדכי דיברו על המאבק להשבת החטופים, שהוא, בעיני יעל, הרבה יותר מהמאבק האישי להשיב את בנה: ״זה המאבק על המדינה. תמיר שלי נפל בצומת של שבר. מרדכי האמין שכבר יש מדינה, שיש ביטחון, שיש בית ליהודים, ואז הבן שלי התרסק. הוא הצביע לי על הנכדה שלו ושאל, 'מה עם הנכדים?' גם לי יש נכדים, תמיר השאיר לי ילדים. אני חייבת להילחם בשבילם״.
הכאב של מרדכי, לדבריה, היה בלתי נסבל. ״במפגש איתו בכיתי לא על עצמי, ואני בוכה הרבה על עצמי, אלא על מה שהוא מרגיש. אני רוצה שהוא, בגיל 99, יידע שלא לשווא עלה לפה, לא לשווא נלחם, לא לשווא בנה. אני רוצה שירגיש שיש תיקון. שהוא יוכל להותיר אחריו היסטוריה ולא רק צער״. מרדכי הנהן, ואמר בקול שקט כי ״אין לנו לאן ללכת״, אמר בקול שקט וברור. ״אין לנו מדינה אחרת. אין לנו ארץ אחרת. ואם אנחנו לא נילחם עליה עכשיו, אז בשביל מה כל זה היה?״.
