דב (ברנרד) שטרמר ז"ל, שנולד בכפר קטן סמוך ללבוב ושרד לבדו את תופת השואה, הקדיש את חייו לחיפוש קרובי משפחתו. לפני כשנה וחצי הלך לעולמו בגיל 97, לפני שהצליח במשימתו. כעת בני משפחתו גילו לראשונה, בעזרת מאגר שמות המשפחה של ynet, כי בישראל יש אנשים נוספים הנושאים את השם שטרמר - והם מקווים למצוא ביניהם קרובי משפחה אבודים.
"סבא שלי דב נולד ב-1927 בסונדובה וישנייה, למשה ורוזה (רייזל'ה) שטרמר, בכפר קטן יחסית קרוב ללבוב שבמערב אוקראינה", סיפר הנכד אלעד. "הוא האח הקטן לשלוש אחיות: אתק'ה, ברוניה וחדווה. בגלל שהם היו מאוד מזרחית לפולין, מה שהיום נקרא אוקראינה, הגרמנים הגיעו אליהם יחסית מאוחר. עד שנת 1941 הם לא סבלו מהגרמנים".
"אחרי שהגרמנים כבשו את מערב רוסיה באפריל 1941, הם כבשו את החלק הזה של פולין ואז התחילו לרכז את היהודים בגטאות. סבא שלי ומשפחתו היו תחילה בגטו בעיירה עצמה. באפריל 1942 הייתה אקציה גדולה בשלוש עיירות במקביל. הפרידו בין הגברים לנשים וסבי ואביו נשלחו ללבוב ומשם לינובסקה, ואימו ואחיותיו לבלזץ. ינובסקה היה מחנה ריכוז מהגרועים ביותר לפי דבריו של סבי", המשיך אלעד.
כשהם מופרדים מאמו ומאחיותיו נשלחו שטרמר ואביו לעבוד מחוץ למחנה, עד שבוקר אחד הוא פגש את אחותו חדווה, שביקשה ממנו לברוח. "חדווה נתנה לסבי תיק, כשהלך בתור ארוך של גברים בדרך לעבודה מהמחנה", אמר אלעד. "הוא היה בטוח שכל אחיותיו מתו. היא השאירה לו פתק וכתבה שהצליחה לברוח מהרכבת עם האחות ברוניה, אבל שלא מצאה אותה לאחר שעות של חיפושים. היא כנראה שברה את הרגל. בסוף היא כתבה לו 'תברח'.
"הוא סיפר לאבא שלו, ובהזדמנות הראשונה, כשהביאו להם אוכל וגם השומר היה הולך לקחת אוכל בשביל עצמו, הוא ברח. אבא שלו נשאר מאחור כי היה זקן יחסית. הוא הלך למקום היחיד שהוא יכל לחשוב עליו, שזה הגטו בסונדובה וישנייה, שם פגש את דודתו בלומה, אשתו של אח של אמו. היא נתנה את השעון של בעלה כשוחד כדי שסבי יעבוד בגטו".
5 צפייה בגלריה
בנות משפחת שטרמר לפני המלחמה. עומדות מימין: ברוניה, חדווה ואתק'ה. יושבות: האמא רוזה ואחת הדודות
(באדיבות המשפחה)
כעבור שנה הם הבינו שהגרמנים יפלשו בקרוב והוא שוב נאלץ לברוח, לקראת האקציה הבאה שהייתה באפריל 1943. דב, דודתו ועוד שלושה יהודים הסתתרו ביערות כמעט שנה: "דודה שלו הייתה מדי תקופה מגיעה לעיר להביא אוכל. חודשיים לפני סוף המלחמה היא ניסתה את מזלה בפעם האחרונה ולא חזרה. תפסו אותה כנראה".
ביוני 1943 שיחררו הרוסים את האזור ושטרמר חזר ללבוב, שם פגש שוב את אחותו חדווה. "הם הלכו ביחד לגרמניה למחנה עקורים אמריקאי ושם הוא הכיר את סבתא שלי", סיפר אלעד. "גם אחותו הכירה את בעלה במחנה. הם עלו ארצה עם אקסודוס בפעם הראשונה, אבל הבריטים תפסו אותם ושלחו אותם חזרה להמבורג בגרמניה, שם הם היו עד שהמנדט הבריטי התפרק. בסוף 1947 או בתחילת 1948 הם הגיעו לארץ על אוניית קדמה".
"למצוא עוד קרובים זה לגלות חיים על כוכב אחר"
שטרמר איבד את כל משפחתו למעט אחותו חדווה, אך עד פטירתו בשיבה טובה ניסה לחפש קרובים נוספים: "האמא והאחות הגדולה הגיעו לבלזץ והושמדו, והאחות שקפצה מהרכבת ושברה את הרגל כנראה גם נרצחה. בסיום המלחמה הוא פגש מישהו שהעיד שאביו נרצח במכות באחת מספירות הבוקר. בעודו בחיים הוא היה מחפש והיה מאזין למדור איתור קרובים ברדיו, ולא עלה שום דבר. הוא ניסה למצוא כל מיני קרובים בלבוב והסביבה אבל לא הצליח".
גם ילדיו ונכדיו של שטרמר התגייסו למשימה. "ניסיתי בעבר בפייסבוק וגם יש לי מנוי במיי הריטג'", סיפר אלעד. "אחותי ואני ראינו את פרויקט שמות המשפחה של ynet, חיפשנו את השם שטרמר וראינו שיש רק 90 כאלה בארץ. ראיתי שיש שם ארבעה שטרמרים שהגיעו ארצה בין השנים 1948 ל-1955, כלומר היו עוד שניים שהם לא סבא שלי ואחותו עם אותו שם המשפחה שעלו ארצה".
"זה יהיה מטורף אם נמצא, יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה", הוא אמר בהתרגשות. "סבא שלי היה אחד האנשים הכי קרובים אליי בחיים. לא הייתה פעם אחת שביקרתי את סבא שלי ולא דיברנו על השואה. כל פעם הוא נזכר בעוד פרט. למצוא עוד קרובי משפחה זה לדעת שעוד אנשים שרדו מהמשפחה שלי, זה לגלות חיים על כוכב אחר מבחינתי. זה משהו שהוא כל כך היה רוצה לדעת. אני מנסה בהמון דרכים לשמר את הסיפור שלו. אם נמצא עוד איזה שטרמר שיספר עוד פרטים על מה שהם עברו, זה יהיה מדהים".
מכירים מישהו בשם משפחה שטרמר? שלחו מייל לאלעד
