מאז שהוכרז על ההסכם לשחרור כל החטופים וסיום המלחמה ברצועת עזה, דנה אור מקיבוץ רעים, אחותו של דרור אור שנרצח בטבח 7 באוקטובר ונחטף לעזה, גיסתה הקרובה של יונת אור ז״ל שנרצחה במתקפה, נקרעת בין שמחה לדאגה, בין צער לתקווה. "מאז שנחתם ההסכם אני בוכה", היא מספרת בריאיון ל-ynet, ״הרגשות מעורבים. יש אופטימיות, אבל יחד עם השמחה האדירה, יש הרבה חששות. האושר עצום, כמו גם האובדן והצער. אנחנו צריכים לשמור על כבודם של אלה שכבר שום שמחה שלהם לא תהיה שלמה, אלה שבזכותם אנחנו יכולים להמשיך לחיות״.
דנה, שבנה ליאם אור נחטף ושוחרר בעסקת החטופים בנובמבר 2023, יחד עם שני האחיינים עלמה ונעם, מנסה לשמור על אותה זהירות גם ברגעי התקווה. "יש לי חשש, והוא גדול. לא רק לגבי דרור אלא לגבי כולם - כל החטופים שלנו שצריכים לחזור הביתה. אנחנו מלווים בידי אנשי שירות הביטחון והצבא, מדברים איתנו ומעדכנים אותנו, ועד שהדברים לא קורים הם פשוט לא קורים״, היא אומרת.
״הייתי רוצה שנהיה שקולים ומדויקים, שנגלה רגישות. מדובר בחיים של בני אדם, של משפחות שלמות, ואני מרגישה שרותמים את העגלה לפני הסוסים. הדבר הכי חשוב כרגע הוא לנשום עמוק, לקבל רשימות מסודרות ועובדתיות של השבים, לסיים את המלחמה הארורה הזאת, להוציא את הלוחמים והלוחמות שלנו מעזה, ושישראל באמת תעמוד בהתחייבויות שלה, על כל המשתמע מכך - להחזיר את כל החטופים והחללים, גם את אלה שכרגע קשה למצוא. שוב, יש אופטימיות, אבל חוסר הוודאות הוא קשה״.
״בכל פעם שהייתי צריכה משהו, דרור היה מתייצב. הייתי שולחת לו הודעה ׳מה המצב׳, והוא מיד ענה - ׳מה את צריכה, אני בא׳. כשהודיעו לנו שמצאו סרטון ושלפיו דרור לא בין החיים, האובדן שלו הוא של חצי ממני. אני בכלל לא הבנתי מי אני, או איך אני מתחילה לחיות בלעדיו״
ואת חוסר הוודאות והקושי דנה ומשפחתה מכירים היטב. דרך ארוכה הם עברו בשנתיים האחרונות, מבוקר מתקפת הפתע כשהסתתרו מפני המחבלים החמושים בממ״ד במשך שעות ארוכות, דרך חטיפת הילדים ואחיה הקרוב, האושר עם שחרורם הביתה – וההתרסקות בקבלת הבשורה הקשה כי דרור איננו בין החיים. ״את היום ההוא, ואת כל מה שאירע בעקבותיו, לא נשכח לעולם. זה יום שילווה אותנו עד יומנו האחרון״, היא אומרת.
״כל כך משמעותי בעיניי שהמלחמה הזאת תסתיים. אני חושבת על הלוחמים והלוחמות, אין משפחה במדינה הזו שלא נפגעה, במישרין או בעקיפין. אני חושבת על כל האימהות שהילדים שלהן תמרנו בעזה, שסוף-סוף יוכלו לישון בלילה. לסיפור לנו כבר לא יהיה סוף טוב, אבל אני מתרגשת ומאושרת בשביל מי שכן, בשביל כל אמא שתקבל את הילד שלה בחזרה, בשביל כל ילד שיקבל את אבא שלו״.
אהוב ליבה
הקשר בין דנה לבין אחיה דרור היה קרוב במיוחד. הם טיילו יחד אחרי הצבא, יצאו יחד למסיבות, להופעות ולטיולים, וכשהמשפחות התרחבו והילדים נולדו, הקשר רק התהדק. ״פגשתי במקרה מישהו שהיה חבר שלי בגיל 18, דיברנו על דרור והוא אמר לי, ׳הוא היה אהוב ליבך׳, זה משפט כל כך נכון, הוא באמת היה אהוב ליבי תמיד״, היא מספרת.
״כשאנחנו הולכים לקבר של יונת, ועל האבן לידה כתוב ׳פה ייקבר דרור׳, אני מבינה כמה חשוב שהוא יחזור, שיגיע למנוחת עולמים, שלא ישמש קלף מיקוח יותר. בואו נחכה לעובדות. בואו נהיה מדויקים ורגישים״
״הילדים באותם הגילים, גידלנו אותם יחד, כולנו היינו חברים מאוד טובים. נסענו לחו״ל, טיילנו, אכלנו ארוחות ערב. בכל פעם שהייתי צריכה משהו, דרור היה מתייצב. הייתי שולחת לו הודעה ׳מה המצב׳, והוא מיד ענה - ׳מה את צריכה, אני בא׳. ואז, ב-2 במאי 2024, הודיעו לנו שמצאו סרטון ושלפיו דרור לא בין החיים. האובדן שלו הוא של חצי ממני. אני בכלל לא הבנתי מי אני, או איך אני מתחילה לחיות בלעדיו. כמה ימים לפני המתקפה ב-7 באוקטובר, חזרנו כולנו מטיול באירופה. אני זוכרת שיונת, גיסתי האהובה והקרובה, אמרה לפני אותו סוף שבוע - ׳סוף-סוף אוכל לעשות כביסות׳. באותו בוקר נורא היא כתבה הודעת וואטסאפ מחדר הכביסה, כתבה שהיא לא יודעת איפה דרור, עלמה ונעם. וזהו, זו הייתה ההודעה האחרונה. הוציאו אותה משם וירו בה.
״זה קשה מנשוא, הם היו האנשים הכי טובים שיש בעולם הזה, ואנשים שהאמינו בשלום. לפעמים אני לא מבינה איך הדבר הנורא הזה קרה לנו, לשתי משפחות קטנות שגרו פה בשלווה ובשקט. ועם זאת, אני מזכירה לעצמי כל הזמן, שזכיתי. זכיתי בקשר עמוק עם אח מדהים ואני מאחלת לכל אחד חיבור כזה חזק. לצד האובדן העצום שהמשפחה שלנו עברה, אנחנו רוצים לבחור בחיים. אם ליאם לא היה חוזר, פשוט לא הייתי יכולה לחזור לחיות. אחרי הכול, אני בחרתי בחיים, בחרתי בבית".
ועכשיו כולנו מחכים לדרור, שיחזור הביתה.
״כן. כל כך. כשאנחנו הולכים לקבר של יונת, ועל האבן לידה כתוב ׳פה ייקבר דרור׳, אני מבינה כמה חשוב שהוא יחזור, שיגיע למנוחת עולמים, שלא ישמש קלף מיקוח יותר. בואו נחכה לעובדות. בואו נהיה מדויקים ורגישים. אני מחכה לאח שלי, אבל גם תמיד אמרתי שאני לא רוצה ששערה אחת תיפול מראשו של חייל עבור החזרה שלו. אני לא רוצה שאף אחד ייפגע״.
הבית
דנה ודרור נולדו ברעים, וגדלו בו עם הוריהם ואחיהם הצעיר. כשהוסרה המניעה הביטחונית, המשפחה שבה לחיות בקיבוץ. ״אני אוהבת כל כך את הנגב המערבי, כל עץ וכל שביל, ופה אנחנו ממשיכים לחיות״, דנה אומרת. ״את יודעת, חזרנו לא מזמן מטיול בתאילנד, עם הילדים של יונת ודרור ושלנו. היינו במקום מדהים שנפגע קשות בצונאמי ב-2004. אנשים שדיברתי איתם שם סיפרו שלפני האסון אף אחד לא הכיר את האזור, ואחריו הגיעו מכל העולם כדי לעזור לשקם אותו.
״הרגשתי דמיון, מי הכיר את קיבוץ רעים לפני 7 באוקטובר? מישהו סיפר לי שכל הזמן שואלים אותו למה הוא עדיין חי שם, אם זה עלול לקרות שוב עוד חמש, או 20 שנה, והוא ענה - כי זה הבית שלי. המקום הכי יפה בעולם, הבית. ככה בדיוק אני מרגישה״.
