התקיפה על תשתיות הגרעין באיראן מעלה שאלה חיונית: האם פעולות כאלה עשויות להביא להפלת המשטר האיראני – או שמא דווקא עימות צבאי מחזק את אחיזתו בשלטון?
המשטר האיראני אינו שורד רק בזכות יכולות צבאיות או שליטתו במנגנוני הביטחון. הוא שורד גם משום שהוא מצליח להציע סיפור קוהרנטי לציבור שלו. המשטר מטפח באופן מכוון תחושת מצור מתמדת – שהעולם כולו נגד איראן, שהמערב מנסה לכרסם בעצמאותה ובזכותה הלגיטימית לתוכנית גרעין, ושרק השלטון הנוכחי מסוגל להגן על הזהות, הריבונות והכבוד הלאומי. תודעת המצור הזו איננה תגובה לאירועים – אלא מנגנון שליטה מתוחכם. כל סנקציה, כל חיסול, כל גינוי בינלאומי ממוסגרים כהוכחות לכך שהמשטר חיוני – ולא כסימנים לחולשה.
המשטר פועל מזה שנים רבות על בסיס תבנית נרטיבית ברורה: הוא גם הקורבן וגם המהפכן בחזית ההתנגדות. מצד אחד, הוא מציג את עצמו – ואת איראן – כמותקפת, מבודדת, יעד לתוקפנות מערבית, לחיסולים, לסנקציות. מצד שני, הוא מתפאר ביכולתו להשיב מלחמה ולהסב נזק – בין אם ישירות ובין אם דרך שלוחות אזוריות. זו לא סתירה – זו אסטרטגיה. המשטר משמר את עצמו בתוך אמביוולנטיות אסטרטגית. בכיריו מקדמים נרטיב לפיו: הם נרדפים – ולכן צודקים; הם מותקפים – ולכן מסוכנים; הם מוחלשים – ולכן מוסריים.
פעולות צבאיות מהסוג שננקט, גם אם הן אפקטיביות מבחינה טקטית, מוכנסות מיד אל תוך התבנית הזו. הנרטיב המקומי שהן מזינות לא בהכרח שוחק את הלגיטימציה של המשטר – אלא עלול לחזק אותה. המערכת התקשורתית והפוליטית באיראן יודעת להציג כל תקיפה כעוד הוכחה לכך שהמשטר הזה נחוץ. שהוא החומה האחרונה בפני לחצים חיצוניים. שבלעדיו – אין הגנה, אין ריבונות, אין שליטה.
הדפוס הזה איננו ייחודי לאיראן. עיראק תחת סדאם חוסיין ספגה סנקציות, חיסולים ומבצעים חשאיים לאורך עשור שלם – אך לא קרסה עד לפלישה המלאה ב-2003. וגם אז, לא קמה שם דמוקרטיה אלא התפתח כאוס מתמשך. בצפון קוריאה, כל ניסיון ללחוץ מבחוץ רק העמיק את הסגירות והשליטה הפנימית. גם ונצואלה תחת ניקולאס מדורו ממשיכה לשרוד למרות סנקציות כלכליות ובידוד בינלאומי.
מנגד, יפן וגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה שינו את פני משטריהן לא רק כתוצאה מתבוסה צבאית, אלא בעקבות בניית תשתית חדשה של ממשל, חברה אזרחית והצעת עתיד שונה בתכלית. השינוי האמיתי התרחש רק כאשר הוצעה חלופה אמינה – לא רק הרס של הישן.
ד"ר ליאורה הנדלמן צילום: משה בדרשילכן, גם אם התקיפות על תשתיות הגרעין פגעו משמעותית ביכולות האיראניות, אין להניח שהן כשלעצמן תערערנה את הלגיטימציה של המשטר. אם הן יוסיפו להתפרש בעיני הציבור כהוכחה לכך שאיראן עומדת איתן מול כוחות חיצוניים עוינים – הן ימשיכו להזין את המסר של המשטר, לא תחתורנה תחתיו.
סבל שמובן כהכרח היסטורי או כעדות לעמידה מוסרית מאפשר למשטר לשמר את אחיזתו. אבל אם המחיר יזוהה כתוצאה של מדיניות כושלת – ההתפוררות השלטונית תמשיך להתפתח בהדרגה, דרך הסדקים שכבר קיימים.
ד"ר ליאורה הנדלמן, חוקרת בכירה במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב וחברה בפורום דבורה.
