ההיסטוריה הישראלית נעה בין שלושה מצבים, האופוריה, האוטופיה והריאליזם. מצבים שהשפיעו על קבלת ההחלטות הלאומית. האופוריה מופיעה בדרך כלל לאחר ניצחון צבאי או הישג מדיני, שכרון קצר מועד היוצר תחושת ביטחון. האוטופיה מתבטאת באמונה כי ניתן לעצב מחדש את המציאות, לבטל גבולות, לשנות תודעה או להנדס שלום יציב באמצעות תום לב ואמון. מולה ניצב הריאליזם, גישה מפוכחת ומרוסנת, השואפת לאזן בין הרצוי למצוי, בין השאיפה לערכים לבין מגבלות המציאות. לאורך שנותיה ישראל היטלטלה בין שלוש הגישות הללו, לעיתים מתוך משבר זהות לאומי, צורך קיומי, או סתם חוסר אונים נוכח מציאות קשה ומורכבת ובכל פעם שילמה מחיר על הבלבול ביניהן.
הדילמה איננה באיזו גישה לבחור, אלא כיצד להכיר בפיתוי שבכל אחת מן הגישות, האופוריה המתעתעת, האוטופיה המבטיחה, והריאליזם המחייב צניעות, סבלנות ואורך רוח מדיני. האופוריה, שכרון הניצחון והאשליה של יציבות.
האופוריה בישראל היא מחלה לאומית שכיחה, אותה תחושת ריחוף שאחרי הישג צבאי או מדיני שבה נדמה כי המציאות עצמה נכנעה לרצוננו. כך היה לאחר מלחמת ששת הימים (1967), ניצחון צבאי מזהיר שהפך לתחושת עליונות לאומית, ביטחון עצמי מופרז ואמונה כי ישראל הפכה לבלתי מנוצחת. ההישג הצבאי הוביל להתרחבות טריטוריאלית ולתחושה שאנחנו, "כל יכולים". הזחיחות הזאת, נשענה על תחושת עליונות צבאית ומוסרית, אשר טשטשה את גבולות הזהירות המדינית והצבאית, שהכשירה את הקרקע למחדל יום הכיפורים.
שלושים ושלוש שנים מאוחר יותר, בספטמבר 2000, שבה האופוריה לביקור נוסף - הפעם לאחר הנסיגה מלבנון. הבריחה או היציאה המהירה, מדרום לבנון יצרה תחושת הקלה לאומית, סיום עידן, רגע שבו הוכיחה ישראל שהיא מסוגלת לסגור חזית ולהתנתק ממרחב לחימה שחצץ בין האיומים לבין יישובי הצפון.
בתוך חודשים ספורים התברר כי ארגון החיזבאללה המשיך את המאבק בישראל, ובנה יכולת משולבת הגנתית והתקפית שנועדה להשמיד את ישראל לא פחות. חמש שנים לאחר מכן, בקיץ 2005, חזרה אותה דינמיקה, הפעם בדמות ההתנתקות מעזה. המהלך, שנוסח כפרויקט של חירות מדינית ומוסרית, "אנחנו יוצאים כדי להיות טובים יותר", לווה בתחושת אופוריה דומה לזו של היציאה מלבנון.
האמונה כי היציאה הפיזית, ההיערכות מחדש על קו גבול המפריד בינינו לבינם, עשויה לסיים את הסכסוך בגזרה הדרומית. אולם בדיוק כמו בלבנון, לא רק שההפרדה לא סיימה דבר אלא היא פתחה תקופה ארוכה וקשה של סבל וייסורים, של ירי רקטות, ואירועי טרור ובעיקר התעצמות ובניית צבא טרור, שהוביל את המתקפה האכזרית בשבעה באוקטובר. שוב נדרשנו להתפכחות כואבת מן האשליה.
אופוריה, כך נדמה, היא תבנית חוזרת בתודעה הלאומית הישראלית – תגובה רגשית להצלחה, שאינה מאפשרת עיבוד אסטרטגי של משמעותה. בכל אחת מן התחנות הללו, נבנתה תחושה רגעית של "קץ הסכסוך", אך המציאות חזרה להזכיר כי בהיעדר ריאליזם, התרוממות רוח זמנית, אפילו ניצחון מזהיר, הפכו למלכודת
האופוריה, כך נדמה, היא תבנית חוזרת בתודעה הלאומית הישראלית – תגובה רגשית להצלחה, שאינה מאפשרת עיבוד אסטרטגי של משמעותה. בכל אחת מן התחנות הללו, נבנתה תחושה רגעית של "קץ הסכסוך", אך המציאות חזרה להזכיר כי בהיעדר ריאליזם, התרוממות רוח זמנית, אפילו ניצחון מזהיר, הפכו למלכודת.
האוטופיה, חזון השלום קץ הסכסוך
אם האופוריה נולדת מתוך ניצחון, הרי אוטופיה נולדת מתוך תקווה, לעיתים נאצלת, לעיתים מסוכנת. אוטופיה אינה תחושת שיכרון רגעית אלא תפיסת עולם של שינוי עמוק המבקשת לבטל את המציאות המורכבת, באמצעות חזון מוסרי של שלום, פיוס ושוויון. התגלמותה המובהקת של האוטופיה המדינית הייתה כאשר נחתמו הסכמי אוסלו (1993), ניסיון מהפכני לעצב סדר אזורי חדש על בסיס הנחה כי אויבים היסטוריים יכולים להפוך לשותפים אם רק תינתן להם ההזדמנות הנכונה.
אוטופיית אוסלו נשענה על רעיון אמיץ אך נאיבי במידה רבה, לפיו מהלך מדיני לבדו שעיקרו הפרדה, ישים קץ לסכסוך. ההתנתקות מעזה בשנת 2005 הייתה, במובנים רבים, גלגול מאוחר של אותה רוח אוטופית – הפעם עטופה בשפה ריאלית לכאורה של "היפרדות", "התכנסות", ו"שמירה על רוב יהודי". אך בבסיסה עמדה אותה אמונה עמוקה כי ניתן לשרטט גבול ובכך לסיים פרק היסטורי עצוב, וכי המעשה החד־צדדי יוביל ליציבות וללגיטימציה בינלאומית, ואולי אף לפתיחת עידן של פיוס אזורי.
גם כאן, הרצון לסגור מעגל נבע מאמונה מוסרית וחזון של תיקון, אך התעלם מן השאלה הבסיסית – האם הצד השני חולק את אותה תפיסת עולם, או שמא הוא רואה במהלך ביטוי של חולשה.
במקביל לשני המהלכים הללו התפתחה בישראל תפיסת "ההיפרדות" או “שתי המדינות” כרעיון מטה־פוליטי, כמעט דתי בממדיו, אמונה כי קביעת גבול חדש תוליד מציאות חדשה. רעיון זה, שהוצג כהכרח דמוגרפי או ביטחוני - הפך בפועל למיתוס תרבותי של “קץ הסכסוך”, מחשבה כי ניתן לתקן את המזרח התיכון באמצעות קו על מפה. אך האוטופיה, כמו תמיד, נתקלה במציאות: הטרור, חוסר האמון, התחזקות של גורמים קיצוניים משני הצדדים, המחישו כי חזון שאינו מגובה בתפיסה ריאלית של כוח, זהות ואינטרס, דינו להתנפץ.
האוטופיה, כמו תמיד, נתקלה במציאות: הטרור, חוסר האמון, התחזקות של גורמים קיצוניים משני הצדדים, המחישו כי חזון שאינו מגובה בתפיסה ריאלית של כוח, זהות ואינטרס, דינו להתנפץ
האוטופיה הישראלית לא הייתה טעות של כוונה, אלא טעות של הבנה של המציאות בכלל והיעדר הבנה עמוקה של כוונותיו האמיתיות של הצד השני בפרט.
וכך, בין אוסלו להתנתקות, הלכה ונוצרה קרקע לאי־אמון, שממנה צמחה התפכחות כואבת אך חיונית, זו שתוביל, להבנת הצורך בריאליזם חדש.
הריאליזם, בין קתרזיס לאומי למציאות בלתי צפויה
בעיצומם של ימים אלה, כאשר נחתם ההסכם בין ישראל לחמאס בתיווך ארצות־הברית ובמעורבות פעילה של מדינות ערביות, מוסלמיות, מצרים, קטאר ותורכיה – ניצבת ישראל שוב בצומת טעונה של תקווה וזהירות.
מצד אחד, ההסכם עשוי לסמן את סיום המלחמה בעזה, אולי אף את תום המלחמה הרב־זירתית הראשונה בתולדותיה של ישראל, ולשמש רגע של קתרזיס לאומי עם חזרתם הצפויה של כל החטופים החיים ובהמשך גם החללים.
תחושת ההקלה הזו, המלווה בחזון של שינוי אזורי רחב, "מזרח תיכון חדש" בנוסח מעודכן – נושאת עמה הבטחה אוטופית מסחררת, אפשרות של שיקום, פיוס, ואולי פתיחת דף חדש ביחסים שבין ישראל לעולם הערבי ואולי בין ישראל לפלסטינים
אך דווקא ברגעים כאלה, כשהאופוריה נושפת בעורף והאוטופיה קורצת מעבר לאופק, נדרש הריאליזם. ריאליזם שאינו שולל תקווה, אך מזהה את הסכנות שבתקווה שאינה מרוסנת.
ההיסטוריה הקרובה מלמדת אותנו היטב, אנחנו יודעים כיצד תהליכים מתחילים, אך לא תמיד יודעים כיצד הם מתפתחים ולאן הם מוליכים.
ההסכם הנוכחי עשוי להיות נקודת מפנה, אך הוא עלול גם להעמיק תלות בגורמים זרים, לטשטש גבולות אחריות, וליצור מציאות מדינית וצבאית חדשה שקשה יהיה להתיר.
על כן, בשלב הרגיש הזה, על ישראל לנהוג בשׂום שכל, לא לשקוע באופוריה של סיום ולא להיסחף באוטופיה של שינוי כולל. להיות ריאליים משמע לפעול באחריות. מצד אחד, להשקיע כל מאמץ כדי שמהלכים אלה אכן יקדמו את הפוטנציאל המדיני והביטחוני; ומצד שני, להימנע ממעשים בלתי הפיכים שעלולים להפוך את ההישג המדיני לנקודת מוצא למשבר חדש.
רק ריאליזם מפוכח, כזה המבוסס על אחדות לאומית, תוך הצגת עמדה ישראלית קונסנסואלית מצד אחד ותוכנית רב שנתית שבה עוברים מאבן דרך אחת לאבן דרך שנייה, רק כאשר המילים שבהסכם הופכות למציאות בשטח, לדוגמה, רק פירוק מוחלט ומוכח של חמאס מנשקה, בכלל זה התשתיות הצבאיות שבנתה, יאפשר להתקדם לאבן הדרך הבאה, כך באופן הדרגתי, חיכוך עם המציאות המתפתחת ולמידה, זהירות וראיית עומק, יוכלו להבטיח שהקתרזיס של היום לא יהפוך, שוב, לאשליית המחר.
סיכום, שלוש גישות ולקח אחד
האופוריה, האוטופיה והריאליזם אינן רק מושגים – הן מצבים מנטליים של מדינה חיה, הנעה בין הישרדות לתקווה.
צילום: Jeff Ellisהאופוריה מסמאת בעוצמתה, האוטופיה מפתה באצילותה, והריאליזם לעיתים נראה אפרורי, אך הוא לבדו שומר על המצפן. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיסחף שוב בין קצות הרגש והחזון. במקום זאת, עליה לאמץ ריאליזם נורמטיבי, גישה המשלבת בהירות אסטרטגית עם אחריות מוסרית, שאיפה לשינוי עם הבנה של מגבלות הכוח.
רק כך ניתן יהיה להמיר את המחזור ההיסטורי של אופוריה ואוטופיה בתהליך מפוכח של בניין מדיני וביטחוני ארוך טווח, שבו התקווה אינה נעלמת, אך גם אינה מעוורת.
אלוף מיל׳ יצחק ג'רי גרשון, מפקד איו״ש בתקופת האינתיפאדה השנייה ובמבצע חומת מגן. אלוף פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה וסגן מפקד פיקוד הצפון במשך 250 ימים במלחמת חרבות ברזל
