שורדת השואה מגדה ברץ, שהתבשרה על נפילת נינה רב-סמל ראשון במיל' אסף כפרי בקרב בעזה במהלך שהייתה בטקס ביום השואה במחנה הריכוז ברגן-בלזן, הלכה לעולמה בגיל 96. הסבתא-רבתא טסה לפני שבועיים לגרמניה בליווי הנכד חגי, אביו של אסף, שקיבל את הידיעה על נפילת בנו לאחר הנחיתה בחו"ל. ברץ תובא למנוחות היום (ראשון) בשעה 17:00 בבית העלמין גני אסתר בראשון לציון.
רס"ר במיל' כפרי (26) מבית חשמונאי, לוחם שריון בגדוד 79 בחטיבת "המחץ", נהרג מירי צליפה של חוליית מחבלים בעיר בית חאנון. בתקרית נפצעו אז עוד שלושה לוחמים, בהם שניים באורח קשה. הכוח ששהה במוצב 39 נפגע בעיקר מירי הצליפה וכן משיגור של טיל נ"ט.
אהוד ברץ, בנה של מגדה, סיפר היום: "אמא די דעכה אחרי החזרה מגרמניה, לשם הגיעה כאורחת הכבוד בטקס 80 שנה לשחרור ברגן-בלזן. היא חזרה לשם עם בני משפחה משלושה דורות. עבורה זאת הייתה סגירת מעגל לחזור עם המשפחה למחנה שאותו שרדה. היא שרדה גם את אושוויץ, והייתה בצעדת המוות בשלג למחנה ברגן-בלזן. בביקור שם ביום השואה היא ממש פרחה, היא דיברה בגרמנית וגם סיפרה דברים למדריכה".
הבן אמר עוד: "היא הייתה קשורה לאסף הנין הבכור שלה, זה מאוד כאב לה. היא אמרה שזה מאוד עצוב וכואב, היא מאוד התגאתה בו. אמא עבדה בגן ילדים כסייעת המון שנים, אחר כך עזרה לאבא שהיה לו בית מלאכה לחריטה. הייתה לה הרבה מאוד סבלנות, היא גידלה אותנו בבת ים בתקופת הצנע ודאגה לנו לחינוך. מגיל מוקדם היא פתחה בפנינו את סיפורי השואה ומסע ההישרדות שלה".
2 צפייה בגלריה
שלט החוצות בראשון לציון לכבוד זיכרון השואה
(צילום: אורן דאי, באדיבות עיריית ראשון לציון )
הסבתא-רבתא ברץ, שנפטרה ביום שישי האחרון והותירה אחריה שלושה ילדים, 10 נכדים ו-17 נינים, הייתה אורחת הכבוד בטקס במחנה הריכוז בברגן-בלזן שאותו שרדה. "היא אמרה שהניצחון שלה זה לחזור למחנה עם המשפחה", סיפרה אז קרובת משפחה. "אסף נפל כשהסבתא-רבתא והמשפחה מצד אבא טסו לטקס. היא אמרה שהביקור במחנה שבו כמעט מתה זה הניצחון שלה. היא הצליחה לשרוד, הגיעה לארץ והקימה משפחה ושושלת".
ב-2020, במסגרת קמפיין שנתי לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה של עיריית ראשון לציון, הצטלמה מגדה ברץ לצד הנין אסף, כשמעל התמונה המשותפת נכתב "הניצחון האישי של מגדה".
הקמפיין העירוני נולד עם כניסתו של ראש העיר רז קינסטליך לתפקיד לפני שבע שנים. "כמה עצוב לשמוע שהנין של מגדה נפל בלחימה בעזה ביום השואה", אמר אז קינסטליך. "העבר מתערבב עם ההווה ובצל האסון הגדול ביותר שידעה מדינתנו - אנו מבינים ביתר שאת את גודל המשמעות של אותה בחירה בחיים. את עוצמת רוח האדם משואה לתקומה. אנו מחויבים להמשיך לספר, לתעד, להנחיל ולזכור. להאיר את שמותיהם, את סיפוריהם, את חייהם – ולא רק את מותם".
"הוא כל הזמן נכנס ויצא מעזה"
אסף היה הבכור לשלושת אחיו - יואב, איתי ועידן - ולמד הנדסה באוניברסיטת אריאל. הוא היה בוגר תיכון הרצוג בבית חשמונאי, בית ספר שדות איילון ושבט להב בצופים. שעות לפני שנפל בקרב, אסף הספיק לדבר עם בת זוגו ליהי. "הוא כל הזמן נכנס ויצא מעזה. ליהי ידעה שהוא שם ואמרה לעצמה שאם לא הודיעו לנו כלום אז הוא בסדר - ואז הגיעה הדפיקה בדלת", אמרה דודתו הדס.
הדודה סיפרה אז עוד: "זה היה הסבב הרביעי שלו במילואים. כבר ב-7 באוקטובר הוא עלה על מדים ויצא לעוטף, למלחמה על הבית. היה לו ברור שהוא מגיע למילואים כל פעם, הוא הלך עם מוטיבציה גדולה, בתחושת שליחות של ממש. הוא תמיד אמרו לנו 'זה התור שלי, זה התור של הדור שלנו לתת מעצמנו ולשמור על המדינה'. הוא ידע שהוא נלחם כדי לשחרר את החטופים ולהחזיר אותם הביתה.
"בליל הסדר האחרון הוא נשאר בעזה. הוא היה היחיד במשפחה שלא היה בפסח. עשינו איתו שיחה בזום, התכתבנו ושלחנו תמונות, אבל הוא היה מאוד חסר. הוא היה בן אדם עם לב טהור, טוב לב, כולו חסד ומעשים טובים. אנחנו שבורים".
