פעם חשבתי שטרור יהודי הוא טרור צעצוע. בעבר ראיתי כתובות גרפיטי כוונדליזם, לא טרור. הם רק נערים, מה הם מסוגלים לעשות?
לילדים שגדלו בקרית ארבע היה משחק. היינו עולים לגבעה סמוכה לבניין שבו גדלתי ומשליכים אבנים לעבר הבית הפלסטיני שנמצא מעבר לגדר. פעם אחת ראינו שם איש זקן תולה כביסה. כילדים בני חמש הנחנו שהוא מבוגר מכדי להשיב אש. זו הייתה טעות. הוא החל לסובב משהו, שלא הבנו מה הוא ואט אט האבנים החלו לשוב אלינו במהירות הולכת וגוברת. עד היום אני זוכר את משב הרוח של אחת האבנים חולפת ליד האוזן.
לפעולות הנקם היו הצדקות. מי שגדל בקרית ארבע והתפלל בבית הכנסת של ברוך גולדשטיין מכיר את דף המסרים היטב: צה"ל לא פועל כדי לסכל טרור, ולכן אין ברירה אלא לפעול בעצמנו. הרי בין המתנחלים לבין המדינה שורר מתח מובנה ומתמשך מתוקף חוסר ההכרעה של המדינה בשאלת עתיד ההתיישבות.
לא מזמן ציינו 20 שנים לרצח של חבר שלי, אביחי לוי הי"ד. אני לעולם לא אשכח איך ברוח הנסיגה וההתרפסות שליוו את ההתנתקות, צה"ל הודיע על הסרת חסמים ברחבי יהודה ושומרון. ידענו שהפיגוע ממשש ובא. כעבור כמה ימים נורו אביחי ואביעד מנצור בצומת בית חגי. הטוקבקים שפורסמו באתר הזה היו מחליאים והאשימו את חבר שלי ואת הוריו ברצח. הרגשנו מבודדים מאי פעם. אך האם היינו צריכים לגאול את דמו?
יש פער בין הזמן והמרחב שבו חלוציות הפכה מברכה לקללה. בהתנחלויות מעולם לא הבינו למה ההתיישבות הפסיקה להיות ציונות בקו הירוק. נוער הגבעות מצידו, מפנה שאלה דומה לראשי ההתיישבות ושואל אותם למה החלוציות נעצרת בקו הכחול שהגדיר המנהל האזרחי. בחלום הציוני שלהם, קו אחד נמתח מעין חרוד בשנות ה-20, דרך ניר עוז שהוקמה בשנות ה-50, עבור בקרית ארבע ועד לגבעה שלהם כיום. הם גם מותחים קו ישיר בין תקופת הסזון והאלטלנה, מרדפי המאחזים של שנות ה-70 וה-80, הגירוש מגוש קטיף ועד לשיטות השב"כ שמופנות באופן חסר תקדים נגדם.
החלוציות אכן לא נגמרת בקו הירוק או בקו הכחול, אבל יש קו אדום בוהק אחד אותו אסור לחצות. בגבעות חולמים על ציונות אך שוכחים שזו כבר מימשה חלק ניכר מייעודה כשהקימה את המדינה. האם הכול כאן מושלם? רחוק מכך, אך שריפה של מתקן צבאי, תקיפת חיילים ופגיעה בחיי אדם הם לא ציונות, לא חלוציות ולא שליחות.
צווי מעצר מינהליים הם צעד דרקוני. ובכל זאת, תארו לכם איך היה נראה מצב הביטחון בישראל אם הנשק הזה לא היה מופנה כלפי מחבלים ערבים
צווי מעצר מינהליים הם צעד דרקוני. ובכל זאת, תארו לכם איך היה נראה מצב הביטחון בישראל אם הנשק הזה לא היה מופנה כלפי מחבלים ערבים. כמה פיגועים היו יוצאים לדרך אם לא השיטה הזו. רבים מבוגרי נוער הגבעות - שמצאו עצמם כיום סביב שולחן הממשלה - ממשיכים להחמיץ את הבנת המציאות. כמוהם גם חלק מראשי ההתיישבות, שמדברים על הבנה, הכלה ועל הידברות.
באופן אבסורדי, דווקא נציגי המגזר הזה שוב ושוב בוחרים לגונן עליהם בשם הזדהות מגזרית, גם כשברור שהדבר מחליש את הריבונות ואת אמון הציבור בצה"ל. בשבת האחרונה קיבלו את טענות הנערים בלי לערער עליהן כי ברור שאם חייל יורה בנער, הוא זה שעבר את הקו האדום. אבל הם לא עוצרים לחשוב לרגע מה גרם לו לחוש סכנת חיים? התמיכה האוטומטית שידרה לנערים מסר של לגיטימציה, כאילו ההתנגדות האלימה לצה"ל נסלחת מראש ורק צה"ל אשם. את התוצאה ראינו בבסיס בבית אל.
