את קלרה מרמן בת ה-65 אנחנו פוגשים לראשונה בעצרת למען חטופים בכפר סבא, שמועברת בשפה הספרדית. כשהיא מגיעה למקום יחד עם בן זוגה לואיס הר ואחיה פרננדו, שחולצו משבי חמאס אחרי 129 ימים במבצע "יד זהב", מקבלים אותם עשרות רבות של אנשים בחיבוקים חמים. ליד כל אחד ואחת הם נעצרים, מחבקים חזרה, מודים, מחזקים ומחזקים. הנסיבות כל כך קשות ואי-אפשר באמת לנשום מולן, אבל הסולידריות הזאת, לרגע, מצליחה גם לתת אוויר.
הקלטת קשר של לוחמי השב״כ במבצע לחילוץ פרננדו ולואיס
(צילום: שב"כ)
4 צפייה בגלריה
"כל כך פחדנו בהפצצות, שניפגע מכל מה שעף". מימין לשמאל: פרננדו, קלרה ולואיס
(צילום: זיו קורן)
"החיים אחרי השבי לא חזרו למסלול. אני מנסה לבנות אותם מחדש״, קלרה משתפת בכנות, בריאיון מיוחד ל-ynet ו-״ידיעות אחרונות״. ״הייתי בגיהינום 53 ימים, והגענו כבר ל-600 ימים וזה מספר מטורף, קשה להבין את זה. קשה לדמיין את החטופים שלנו שעדיין שם, סובלים במנהרות, או לתאר מה עוברות המשפחות שלהם. העינוי הוא בלתי יתואר, השבי הוא בלתי נסבל, בלי חופש, בלי אפשרות לבחור. אבל המעמד של להיות משפחה שמחכה למי שנשאר בגיהינום של עזה הוא הרבה יותר קשה וגרוע".
וקלרה חוותה את שניהם. ב-7 באוקטובר היא נחטפה מביתה יחד עם בן הזוג לואיס, האח פרננדו, האחות גבריאלה והאחיינית שלה, מיאה שנחטפה בעודה רק בת 17. היא והבנות שוחררו בהסכם הראשון בנובמבר 2023, מותירות את הגברים מאחור. הדרך הארוכה לשיקום, כפי שהיא אומרת, החלה. אבל עדיין רחוקה מאוד מלהסתיים.
״אני כל כולי במאבק, זו שגרת החיים שלי ושל לואיס״, היא אומרת, ״ובעיקר, אנחנו מנסים לתמוך במשפחות המרוסקות שעוברות התעללות יומיומית. הן רואות אותנו, את הנס שקרה לנו כמשפחה שחזרה משם, ומקבלות תקווה שזה יכול לקרות גם להן. אין לנו שום עיסוק אחר, ואני לא יכולה לעשות שום דבר אחר.
״קשה להבין איך המשפחות האלו מחזיקות מעמד, כי הסטרס הוא בלתי-נסבל. חוסר הוודאות, האמירות הלא רגישות שמתקבלות מהמנהיגים שלנו. כולנו חייבים לתמוך בהן, אסור להשאיר אותן לבד״, אומרת קלרה, ומספרת בכנות על המושג הזה, ״אשמת הניצול״, שהיא מתמודדת איתו. ״ברור לי שאני לא אשמה שיצאתי מהשבי, אבל הכובד הזה מורגש כל הזמן. באמת לא ברור לי איך קרו לנו כל הניסים האלה. גם שהוחזקנו יחד, וגם שכולנו הצלחנו לצאת משם".
ועדיין, לדבריה, "לא חזרתי לחיים. בשבי, מה שהחזיק אותי, היה לדעת שאנחנו לא מפקירים אף אחד. זה הערך הכי חשוב בעם שלנו, שמבדיל אותנו מכל העמים. ידעתי שמהמצב הזה אני יוצאת, לא יודעת איך, לא יודעת מתי, אבל שם לא ישאירו אותי. היום, זה לא קורה. חלק מהעם שלנו שם, סובל במנהרות, בחושך, ברעב, בהתעללות, במצבים האנושיים הכי קשים. אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר, בנקודה שנמתחת ונמתחת. זה קורע את הנשמות״.
כשקלרה מדברת על השבי, אפשר לרגע להרגיש יחד איתה את הפחד, וגם את העוצמות שהם חוו שם כמשפחה. ״היינו יחד חמישה אנשים, ברגעים הקשים שהיו לכל אחד בנקודות השבר שלו, עזרנו ותמכנו, בהיכרות, באהבה ובתמיכה. כמובן שזה היה גם לא פשוט, אבל זה לא היה הזמן לקונפליקטים. כל כך פחדנו בהפצצות, הן היו כל כך קשות, הזכוכיות המנופצות, הכול נשבר. היינו מתקבצים באמצע בחדר כדי שלא ניפגע מכל מה שעף, כולנו מחובקים ורועדים. היינו מספרים לעצמנו סיפורים, דיברנו בלחש, ניסינו להתרכז רק במילים, להתנתק מכל הרעש וממה שקורה בחוץ. מיאה הייתה שואלת אותנו שאלות, איך עלינו לארץ, מתי החלטנו ולמה. אלה רגעים משמעותיים בהתמודדות, זה עזר לנו לשרוד. היה לנו מזל גדול שהיינו יחד. גם זה שהצלחנו להחזיק איתנו את הכלבה בלה, עזר מאוד. התעסקנו בה, כי אפשר היה להשתגע מחוסר מעש״.
לצד זה, קלרה מספרת על התעללות פסיכולוגית קשה ואינטנסיבית. ״חמישה מחבלים חמושים שמרו עלינו, ידענו שהם עלולים להרוג אותנו, והזכרנו את זה לעצמנו בכל רגע", היא אומרת. "המתח היה אדיר, הטרור הפסיכלוגי היה נורא. סיפרו לנו שבארץ לא מתעניינים בנו, שאין שום עניין לשחרר אותנו, שאף אחד לא חושב עלינו, שהכלכלה שלנו קורסת. כששמענו כלי טיס, אמרו לנו לא לדבר, כי אם נתניהו יידע שאנחנו שם הוא ישלח מטוסים להפציץ אותנו כי הוא רוצה להיפטר מכל החטופים. אמרנו לעצמנו, זה מידע שלהם, לא בטוח שזה אמיתי, כדי לא ליפול לתוך דיכאון. ניסינו לחזק אבל זה היה כל הזמן. הם חזרו על זה שוב ושוב".
״ביום הראשון הם סיפרו בהתרברבות שהצליחו להרוג 1,400 אזרחים וחיילים, הסתכלנו על עצמנו ולא האמנו להם", מוסיפה קלרה בבעתה. "אמרנו, בשום מלחמה לא קרה שביום אחד הצליחו להרוג כל כך הרבה. אבל האמירות שלהם היו כל יום, כל רגע, וזה מכרסם בך, תמיד נשאר ספק. סיפרו לנו אחרי הפצצות, למשל, שנפל בניין ונהרגו בו חמישה חטופים. הפחידו אותנו והשאירו אותנו במתח בלתי נסבל״.
היום, גם אחרי שנה וחצי שקלרה הסתובבה בארץ ועברה בין מקומות, היא עדיין לא נחה במקום קבע. ״בהתחלה הייתי בצפון עם הבנות שלי, ואז כשלואיס ופרננדו חזרו, הייתי איתם במרכז הארץ", היא מספרת. "עכשיו אני נמצאת חלק מהזמן בקיבוץ אורים, עם לואיס, וחלק בניר יצחק. אני כמהה לחזור הביתה, אבל איך אפשר? הקיבוץ נמצא שלושה קילומטרים מחאן-יונס, המלחמה בעזה עצימה והרעש שם נוראי. אני מגיעה לשם רק לכמה שעות במשך היום, מנסה להתיידד עם המצב ועם הבית, ואז חוזרת לאורים בלילה. חלק מהזמן אני גם בצפון עם הילדות. אני נודדת, ובעצם לא חוזרת לחיים, לא מצליחה לחזור הביתה".
״היום המשפחה ממשיכה לחיות את זה, אבל מנסה להירפא", מוסיפה קלרה. "כשחזרתי הבנתי כמה התרסקה המשפחה - שתי הבנות שלי וארבעת הבנים של לואיס. אף אחד מהם לא הצליח לעבוד, לא לתפקד, כל אחד בדרך שלו נכנס למאבק ונלחם להחזיר אותנו ואת כל החטופים. ההשפעה בכל המעגלים הייתה קשה. אבל לאט-לאט הכאב משתחרר, ומנסים לרפא את הנפש ואת הנשמה״.
בינתיים, כל אחד מתמודד בדרך שלו. קלרה ולואיס עוברים בין במות ואירועים בארץ ובעולם, מתראיינים ומספרים את הסיפור שלהם. ״לואיס מעבד את הטראומה על ידי השיתוף, פרננדו מתמודד אחרת, הוא יותר מופנם״, היא אומרת, ״אנחנו הרבה יחד, הוא מגיע לעצרות מנסה לתמוך במשפחות. הוא חזר לעבודה וזו הדרך שבה הוא בוחר לחזק את עצמו ולהתמודד. פרננדו בוחר את המקומות שבהם הוא מספר את הסיפור שלו, למשל, בפורומים של כוחות הביטחון. בכל פעם שמבקשים ממנו להגיע הוא מסכים, הוא מרגיש שזה משמעותי. הוא בהודיה כל כך גדולה לכוחות שחילצו אותו".
״האם אפשר באמת להשתקם?", תוהה קלרה, "אין לי תשובה לזה. כרגע זה לא קורה. אנחנו מנסים לחיות, אבל שום דבר הוא לא אותו דבר. אני לא יכולה להשתחרר מהצורך ומהדחף לפעול מען השיבה של כולם הביתה, כל עוד יש חטופים בעזה, אני עדיין שם, עוברת את הסבל הזה. נקודת האור שלי היא שכולם ישתחררו ואז אולי נוכל להתחיל את השיקום האמיתי ולעבד את הטראומה, אנחנו וכל העם שצריך להחזיר לעצמו, עם החזרה של כולם, את הערכים. את הלב, את החיים״.
פורסם לראשונה: 00:33, 30.05.25
