כולנו מותשים. עברנו שנתיים של שכול, חרדה וחוסר ודאות ואנחנו עדיין מחכים לשובם של החטופים. עוד לא הספקנו לאסוף את עצמנו, והלב דואב מכאב חדש שמתחולל מעבר לגבול. קשה לראות את התמונות, לשמוע את העדויות, להחזיק את כל הזוועה הזאת בגוף ובנפש. אבל יש רגעים בהיסטוריה שבהם השאלה איננה אם להרגיש – אלא אם לפעול. וזה הרגע שלנו.
הביקור במטה האזרחי הדרוזי כמה ימים אחרי הטבח הזכיר לי את אותם ימים ראשונים אחרי 7 באוקטובר: איסוף עדויות, חמ"לי הסברה, תרופות וציוד, שברי מידע שמרכיבים מציאות שאין לה מילים. ככל שחולפים הימים, ממדי הזוועה מתבררים, הנתונים שמגיעים מסווידא מציירים תמונה מצמררת של טבח ואסון הומניטרי בקנה מידה עצום.
מהנתונים שנאספים בדרום סוריה יותר מ-1,800 בני אדם נרצחו, 570 חטופים ונעדרים, בהם גברים, נשים, וילדים, יותר מ-200 אלף עקורים ו-35 כפרים שנהרסו כליל. קהילה שלמה של מאות אלפי אנשים נצורה, בלי חשמל, בלי מים, בלי תרופות או תקשורת, המצב שברירי, וכל רגע עלול להצית מחדש את גל האלימות. והעולם שותק. גם אצלנו, הזמן קצר, החדשות רודפות זו את זו – והזעקה מההר ממול נבלעת בשקט.
מי כמונו יודע מה זה כשצורחים ואף אחד לא שומע. מאז אותו בוקר ארור ועד היום כל מה שרצינו זה שהעולם יראה אותנו, שיגנה, שיסייע, שיגיד את האמת. כמעט שנתיים פנימה אנחנו מבינים עד כמה קשה להשמיע את קולנו, להסביר את הפוגרום, את הרצח, את הכוונה לחסל את ישראל. אבל יש גם זירות שבהן אנחנו מנצחים מדי יום – בזכות אחריות הדדית, חמלה, חיבוק, מעשים קטנים של תיקון ובחירה לא לאבד תקווה.
הדרוזים בישראל - לא "הם", הם אנחנו. מיום קום המדינה כתף אל כתף: בצבא, ברפואה, בשירות הציבורי, במערכות החינוך והביטחון. מאז ה־7 באוקטובר הם לוחמים איתנו, קוברים את בניהם שנפלו בעזה ובגבולות הצפון, ובאותה נשימה דואגים לבני משפחותיהם הנצורים מעבר לגבול. הקשר הוא דם, משפחה, זהות משותפת.
דווקא כאן נבחן החוסן שלנו כחברה. ויקטור פרנקל כתב: "מי שיש לו למה, יוכל לשאת כמעט כל איך".
ה"למה" שלנו ברור, לא נשתוק מול רוע, לא נשאיר מיעוט נרדף לבד. חוסן אמיתי הוא לא רק לשרוד טראומה, אלא לצמוח ממנה ליכולת להושיט יד לאחר. להפוך את הכאב שלנו לגשר של אנושיות
ה"למה" שלנו ברור, לא נשתוק מול רוע, לא נשאיר מיעוט נרדף לבד. חוסן אמיתי הוא לא רק לשרוד טראומה, אלא לצמוח ממנה ליכולת להושיט יד לאחר. להפוך את הכאב שלנו לגשר של אנושיות.
אסור לנו לחזור על השתיקה שהכאיבה לנו כל כך. לא ייתכן שביקשנו מהעולם שירים קול עבורנו, ועכשיו כשאחים שלנו נטבחים, אנחנו נעמוד מנגד. הדרוזים אינם רק קהילה שכנה. הם חלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי, בני ברית דם וערכים. מי כעם היהודי מבין את השנאה הזו, את הפוגרומים, את האיום על עצם הקיום.
איה אחימאירוהעולם? שותק. האו"ם, בית הדין בהאג, ארגוני זכויות האדם ונשים – קול דממה דקה. מיליונים יצאו לרחובות עבור עזה, אבל כשילדות דרוזיות נאנסות וכפרים נמחקים, אין מחאה עולמית, אין לחץ בינלאומי. זו צביעות מוסרית מסוכנת, ואנחנו חייבים לחשוף אותה.
הבחירה בידינו, להסיט מבט, או לקום ולעשות מעשה. לעורר מודעות בישראל למה שמתחולל בסווידא, לחזק את הסולידריות עם הקהילה הדרוזית כאן, לתמוך במטה האזרחי שפועל לילות וימים בגיוס מידע, ציוד וסיוע הומניטרי. זה הזמן להרים קול ציבורי ישראלי ברור למען אחינו ואחיותינו הדרוזים, לא רק בקרב, אלא גם בחיים עצמם. זה הרגע להוכיח מי אנחנו כחברה: עם שיודע כאב, אבל יודע גם לבחור באנושיות ובערבות הדדית.
הכותבת היא סמנכ”לית השיווק בקבוצת מיטרלי, מנחת קבוצות ומנטורית לצמיחה עסקית ואישית. חברת בורד ב"שוות", בפורום הישראלי למנהיגות, ויוזמת שותפה של מיזם ״אחים אנחנו״ לקידום סולידריות עם העדה הדרוזית
