כשאנחנו חושבים על פרשת קטאר־גייט, הנטייה היא לחשוב מייד מי שילם למי, כמה, מתי, ובתמורה למה. אבל הליבה האמיתית של הפרשה - והסכנה האזרחית העמוקה יותר - היא לא המעטפה אלא המשקפיים. לא עצם התשלום, אלא האופן שבו הוא משנה את הדרך שבה אדם רואה את העולם.
ניגוד אינטרסים הוא לא בהכרח עניין של מעשה פלילי. לפעמים הוא פשוט תוצאה בלתי נמנעת של איך שאנחנו בנויים כבני אדם. כדי להמחיש את זה, בואו נתחיל בדוגמה מאוד לא פוליטית. אפילו ספורטיבית. נניח שאתם אוהדים מושבעים של הפועל או מכבי. אתם מגיעים למשחק העונה, המתח בשיאו, והשופט שורק — בעד הקבוצה שלכם, או נגדה, או אולי לטובת הקבוצה היריבה. האם אתם באמת מסוגלים לשפוט את ההחלטה הזאת באופן אובייקטיבי?
1 צפייה בגלריה
יונתן אוריך אלי פלדשטיין וישראל איינהורן, שנמצאים במרכז פרשת קטאר-גייט
(צילום: שאול גולן, בועז ארד, Q world / Shutterstock)
התשובה, כמובן, היא לא. אנחנו לא בוחרים להיות מוטים — זו תוצאה של אהבה, של זהות, של שייכות. אנחנו רוצים שהמציאות תתאים למה שנעים לנו, למה שנכון לנו. גם אם ננסה להיות אובייקטיבים, גם אם נישען אחורה ונגיד לעצמנו “אני רק בוחן את העובדות”, משהו בתוכנו מושך אותנו לקרוא את המציאות בצורה שמשרתת את הרצון שלנו. השופט, אגב, יכול להיות הכי ישר בעולם — אבל בעיניים שלנו הוא לעולם לא יהיה ניטרלי.
ועכשיו בואו נעבור לדוגמה קצת יותר עסקית: לוביסטים. מתברר שלובי זו אחת ההשקעות הכי משתלמות שיש. למה? כי חברות אנושית היא דבר חזק. תנו למישהו בירה, צ’יפס, כמה שיחות על החיים, והוא יתחיל להרגיש אליכם קִרבה. אולי אפילו אמפתיה. ותוך זמן קצר, בלי שהוא או אתם תשימו לב, הוא יתחיל לראות את העולם קצת יותר מהפרספקטיבה שלכם. זה מקסים כשמדובר בחברים. זה בעייתי מאוד כשמדובר ברגולציה, בחוק, או בכסף ציבורי.
והנה אנחנו חוזרים לקטאר־גייט. אם מדינה זרה משלמת למישהו — גם אם על “הרצאה”, “ייעוץ” או “מחקר” — האם זה משנה את הדרך שבה אותו אדם רואה את המציאות? האם זה משפיע על שיקול הדעת שלו? לדעתי, התשובה ברורה: כן. והבעיה היא שרבים מהאנשים שמקבלים את הכסף כלל לא מרגישים את זה. הם בטוחים שהם מסוגלים “לשמור על הפרדה”. הם אומרים לעצמם: “על זה שילמו לי, לא על דעותיי”, או: “אני מקצוען, אני לא מושפע”.
אבל רובנו לא עד כדי כך נפרדים מעצמנו. אנחנו בני אדם, והכסף שאנחנו מקבלים — במיוחד כשאנחנו מקבלים אותו שוב ושוב, מגוף מסוים, לאורך זמן — משפיע עלינו. הוא נכנס דרך הארנק, אבל הוא משפיע על הלב, על העין, ועל הדרך שבה אנחנו מפרשים את העולם.
אנחנו צריכים להניח שמה שצובע את המציאות — גם אם בעדינות — משנה אותה. ולכן, כל תשלום שמתקבל ממדינה זרה, גם אם הוא עבור שירות לגיטימי, הוא בעל פוטנציאל מסוכן
הסכנה הגדולה היא לא שאנשים שנמצאים בניגוד עניינים “מוכרים את עמדותיהם”. הסכנה הגדולה היא שהם בעצמם לא מרגישים שזה קורה. וזו בדיוק הבעיה עם ניגודי אינטרסים — הם שקופים למי שנמצא בתוכם. האדם שמקבל תשלום יכול באמת ובתמים להאמין שהוא נשאר אובייקטיבי. והוא כנראה באמת מאמין בזה. אבל כשאנחנו, כחברה, שוקלים את הסכנות שקשורות בקשרים בין אישי ציבור לבין מדינות זרות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתבסס על תחושות סובייקטיביות. אנחנו צריכים להניח שמה שצובע את המציאות — גם אם בעדינות — משנה אותה. ולכן, כל תשלום שמתקבל ממדינה זרה, גם אם הוא עבור שירות לגיטימי, הוא בעל פוטנציאל מסוכן. הוא מעוות את העדשה. הוא מטה את הראייה. הוא לא משאיר את המציאות כפי שהייתה.
ולכן, השאלה שצריכה להנחות אותנו בפרשות כאלה היא לא רק “מה החוק אומר”, אלא גם מה הסבירות שאדם שנמצא בקשר כלכלי עם מדינה מסוימת יוכל להישאר אובייקטיבי ביחס אליה. לצערי, הסבירות לכך נמוכה — ולא בגלל רוע, אלא בגלל אנושיות.
