המלחמה הפכה לחלק מהשגרה. מאז הפסקת האש, יש מי שמתהדר בכך שלראשונה זה זמן רב אין רצף של הודעות "הותר לפרסום". אבל המציאות טופחת על פנינו. החזרת גופות החטופים מאלצת אותנו לזכור איך הכול התחיל. גופות שהושארו מאחור, חודשים של חוסר ודאות, והיום – הוכחה כואבת לכך שהאיום עדיין כאן. השיח מיד מתמקד במחדל, בכאב, בהפקרה. אבל השאלה החשובה יותר היא איך מסירים את האיום.
השאלה הזו הופכת דחופה עוד יותר לאור המחיר הכבד ששולם עד כה, והעובדה שהעסקה עצמה היא הודאה בכישלון. הרי בימים שאחרי 7.10, הוסקו מסקנות ברורות: לא להזרים סיוע הומניטרי, לנתק חשמל ומים, ולדאוג שעזה תיוותר במצור מוחלט. כשהאמריקאים דרשו לדון ביום שאחרי, התשובה הייתה ברורה: אונר"א מחנכת לרצח יהודים, הרשות מממנת אותו, ודרושה דה-נאציפיקציה בעזה. אפילו סגן ראש המוסד לשעבר הציע תכנית להגירה מרצון.
אבל המציאות הוכיחה עד כמה קשה ליישם החלטות נחרצות בזמן אמת. תחת לחץ בינלאומי גובר, ובשל הנטייה הטבעית של ממשלות ישראל לחזור להרגלים ישנים, התחילה נסיגה איטית אך עקבית מהמדיניות של 8.10 חזרה לשישה באוקטובר. תחת לחץ אמריקאי, הסיוע ההומניטרי זרם בהיקפים חסרי תקדים, והפך לחמצן של חמאס. יד אחת – הצבאית – ניסתה למוטט את חמאס. יד שנייה – ההומניטרית – הזינה אותו. הציבור הבין, הממשלה ידעה, אבל ההחלטות נותרו שגויות. הכנסת אמנם פעלה נגד אונר"א, אך הממשלה כשלה ביישום החוק. במקום לדרוש הפסקת הסיוע, וושינגטון איימה על ישראל – וישראל נסוגה. כמו שאמר משה דיין: "כבדו שערי עזה".
בדיחה עצובה
הבדיקות במעברי הסיוע הן בדיחה עצובה. חמאס מתאמן, הפרימטר נפרץ שוב ושוב, ויש דיווחים על פועלים עזתים שפועלים בשטח – באבטחת צה"ל. וכך נוצר האבסורד: מצד אחד, נאבקים בזירה המדינית נגד אונר"א, מצד שני – מאפשרים הלכה למעשה את שיקום עזה, בדיוק כפי שחמאס מקווה. והיום, לא רק מזון וציוד רפואי חוצים את הגבול – אלא גם שיירת קרוואנים, פתרון דיור ממוסד למי שעדיין מאיים על העוטף. שיקום עזה מתקדם, איום עזה נותר בעינו. אנחנו נובחים, ושיירת הקראוונים ממשיכה.
דבר אחד ברור: כל עוד עזה ממשיכה לאיים על נחל עוז ויישובי העוטף, גורלה לא יכול להיקבע בקהיר, ריאד או וושינגטון. רק בירושלים
אני לא יודע איך תיגמר העסקה, ואם או מתי היא תתפוצץ. גם מוקדם לדעת אם מדינות ערב יצליחו לסכל את תוכנית טראמפ לניקוז עזה מהמחבלים ותומכיהם. אבל דבר אחד ברור: כל עוד עזה ממשיכה לאיים על נחל עוז ויישובי העוטף, גורלה לא יכול להיקבע בקהיר, ריאד או וושינגטון. רק בירושלים.
עקיבא לםדניס ויסלפוהדרך להימנע מה-7.10 הבא היא לחזור למה שהובן ב-8.10. אם עזה יכולה לאיים על ישראל – היא לא יכולה להשתקם.
ייתכן שאין מנוס אלא להשלים את העסקה, כולל שלב ב'. ניסיון העבר העגום מוכיח שהאסטרטגיה של צה"ל לא השיגה את מטרותיה: לא מיטוט חמאס, לא החזרת החטופים, ולא השבת הביטחון. אבל כל זה מחייב חשיבה חדשה. אם האסטרטגיה הנוכחית לא הצליחה, מה כן? ישראל לא יכולה להמשיך במעגל הזה. ביום שאחרי, יהיה כשיהיה, חייבת להיות תשובה שונה: מוכנות למלחמת מנע. בוודאי מול עזה.
אט אט, חלה זליגה מסוכנת. השיח הנחוש של 8.10 נסוג לשיח המהוסס של 6.10 – שיח של השלמה, של הכלת האיום, של ניסיון להתנהל עם עזה במקום לפרק את האיום ממנה. מי שלא רוצה לחזור ל-7.10, חייב לוודא שהמדיניות של 8.10 לא תהיה עוד אפיזודה חולפת – אלא אבן דרך.
