זה היה, בראש ובראשונה, מופע נלעג: חבורה של מפגינים מופרעים שמתיימרת לפעול בשם הדאגה לשלומם של החטופים מנסה לעורר את המודעות למצבם באמצעות פרובוקציה זולה עם פיתות שמושלכות ברחובות העיר רחובות, מול ביתה של השרה עידית סילמן.
נגד מי מכוונת הפרובוקציה? נגד זהותה היהודית של מדינת היהודים; נגד המסורת של עם ישראל; נגד המורשת שעליה שמרו אבותינו ואבות אבותינו במסירות, בתנאים קשים ובנסיבות מאתגרות. כן, גם אבות-אבותיהם של המפגינים עצמם שמרו על אותה מסורת. קיימות עדויות על התחבטות מייסרת של יהודים בברגן-בלזן אם לאכול חמץ בפסח. אבל חבורת עורכי הפרובוקציה, במעין "מבצע צבאי" פתטי, עם כובעי גרב ותפאורה זולה, הצליחה לפגוע ברגשותיו של כל אדם מכבד מסורת במדינה היהודית.
את הקשר הנכון בין המאבק הקריטי להשבת החטופים לבין היחס למסורת היהודית של חג הפסח סיפקה לנו לא מזמן שורדת השבי המופלאה, התצפיתנית אגם ברגר, שסיפרה על חווית חג הפסח בשבי: "לירי הפתיעה אותי עם הגדה של פסח מאולתרת שכתבה, עם הטקסט המספר את מסע אבותינו מעבדות לחירות", היא סיפרה, והוסיפה איך היא וחברותיה התצפיתניות נמנעו בכל כוחן מלאכול חמץ. בתוך הגיהינום של השבי, כשכל פירור אוכל יכול להיות הבדל בין חיים למוות, בחרו הגיבורות הללו לשמור על המסורת היהודית. אף שבתנאי הישרדות כאלה ההלכה בוודאי מתירה לאכול הכול, הן בחרו במעשה של מסירות נפש אמיתית בתנאים המזוויעים של השבי. "כשהייתי במיגונית", הסבירה ברגר מהיכן שאבה את הכוחות, "הדבר היחיד שאמרתי זה 'שמע ישראל'". כך, האמונה היהודית היא שהחזיקה אותן בגיא צלמוות.
מבחינת החוק, במדינה עם חופש ביטוי, מותר לכל אחד לערוך איזו פרובוקציה שרק עולה במוחו הקודח – כולל ביזוי זהותה היהודית של מדינת היהודים; כולל התרסה מול מיליוני יהודים שומרי מסורת ברחבי העולם היהודי. אבל מה חבל, מה מקומם, מה מכעיס שההתרסה הזו מבוצעת בשם "הדאגה לחטופים". הסתירה זועקת לשמיים: בזמן שחלק מהחטופים עצמם מספרים איך השתדלו לשמור על פסח בשבי חמאס, אותם מפגינים מפזרים פיתות ברחוב בימי החג הקדוש, כביכול בשמם. מי שעושה זאת, לא דואג לחטופים – הוא פשוט משתמש בהם, בסבלם, בייסוריהם, ככלי שרת לקידום אג'נדה אנטי-יהודית מחרידה.
מחוללי הפרובוקציה הם לא יותר מקבוצה שולית שבוודאי לא מייצגת את המחאה האמיתית להשבת כל החטופים. אבל מופע הפיתות הנלעג הוא תזכורת לאמת פשוטה וכואבת: אף אחד לא מסוגל להרוס למפגיני קפלן כמו שחלק ממפגיני קפלן מסוגלים להרוס לעצמם
מחוללי הפרובוקציה הם לא יותר מקבוצה שולית שבוודאי לא מייצגת את המחאה האמיתית להשבת כל החטופים. אבל מופע הפיתות הנלעג הוא תזכורת לאמת פשוטה וכואבת: אף אחד לא מסוגל להרוס למפגיני קפלן כמו שחלק ממפגיני קפלן מסוגלים להרוס לעצמם. חבורה מנותקת של פוסט-יהודים שכל מה שנשאר מזהותם היהודית הוא היכולת ליצור פרובוקציות בזויות נגד המסורת שהם אמורים להיות חלק ממנה.
אחד הרגעים שנכנסו לפנתיאון הפוליטי הישראלי קרה בבחירות 1996, בשכונת הבוכרים בירושלים. פוליטיקאי צעיר ושאפתן בשם בנימין נתניהו עלה לביתו של המקובל הרב יצחק כדורי ז"ל במטרה לזכות בתמיכתו במירוץ לראשות הממשלה. נתניהו לחש אז לרב כדורי את אחת הלחישות שייצרבו לימים בתודעה הלאומית, כשרבים דורשים אותה לגנאי: "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". במשך שנים רבות נתפסה האמירה הזו, בצדק, כהכללה פוגענית ומקוממת. בפרובוקציית החמץ המיותרת הוכיחה החבורה הזו שלפחות לגביה, הם באמת שכחו מה זה להיות יהודים. ואולי – וזה חמור אפילו יותר – גם מה זה להיות בני-אדם.
